סיפור אהבה פשוט פרק 3

תודה לכל ההגבות שהיו בפרק הקודם!!!! וסליחה אם אני לא עונה להגבות שלכם.. פשוט יש לי בעיה עם להגיב לסיפוריםמכתביםשירים וכו... אז זה שאני לא עונה לא אומר שאני לא רואה את ההגבות!! תמשיכו =) אז בואו נחזור לסיפור שלנו ואני יעשה אותו הפעם יותר ארוך...


פרק 3:


שי:"אני יודע שזה לא ממש קשור אבל..."


אוף הוא כזה מעצבן! למה הוא עוצר באמצע המישפט?!!? אבל ידעתי שבתוך תוכי עם כמה שאני רוצה לדעת מה הוא יאמר אני לא ממש רוצה.. אני סתם יכולה להתאכזב, אני צריכה ללמוד שאסור לצפות יותר מידי.. בסוף הוא יגיד לי בטח משהו שטותי ומפגר.. אני בטוחה בזה! שי בא להמשיך את המשפט...


שי:"אני יודע שזה לא ממש קשור אבל.. אממ אפשר גם להעתיק שיעורים??"


אמרתי לכם! הוא יגיד משהו שטותי ודבילי!!!!  אני לא רוצה לתת לו להעתיק!  לא מספיק הוא חושב שאני ילדה חרשנית ובטח בהמשך הוא יהיה חבר שלי להעתקות! וזה הדבר היחידי שאני והוא ניהיה!


אני:" אממ.. כן בטח" אמרתי עם חיוך שטחי וחסר משמעות..


כשהוא סיים להעתיק [ולי עוד נשאר להעתיק בחשבון] הוא קם ועמד מולי ואמר..


שי:"  אממ תודה שנתת לי להעתיק.. אני ממש חייב לך!"


אני:"אהה תודה, אני חושבת. "


שי המשיך ללכת ופתאום נעצר והסתובב אליי  ואמר..


שי:" אהה ואני חושב שהחולצה שלך ממש חמודה.. " הוא חייך והמשיך ללכת.


 אוקיי.. מה קרה פה עכשיו.. לא הייתי המומה מהעובדה ששי אמר לי שהחולצה שלי חמודה.. הייתי המומה כי הוא אמר שהחולצה שלי חמודה כשאני בככל לובשת חולצת בצפר [כאילו כל בית הספר לובש אותה!?!?] פתאום נשמע הצילצול.. ועכשיו השיעור השנוא עליי.. וכמובן עם המורה ה"מדהימה" רוחמה... הלכתי מהר לכיתה כדי לא לאחר עם כל הספרים והמחברות שמהם העתקתי ושכחתי שהייתה מדרגה לכניסה של בית הספר [אני הייתי בחצר בהפסקה..] וכל הספרים והמחברות נפלו על הריצפה וכמובן שגם אני נפלתי , התחיל לרדת לי דם מהראש.. ומאז אני לא זוכרת מה קרה אחר כך... התעוררתי בחדר לבן , על מיטה לבנה עם עוד אנשים ששוכבים על מיטה לבנה משל עצמם..   


אני:" מה זה?? איפה אני?? זה גן עדן?? אמא מה את עושה פה?? מאיה?? מה את עושה פה? [מאיה זאת אחותי הקטנה היא בת 3] כולנו מתים?!?!


אמא: "לא אנחנו לא מתים ואנחנו לא בגן עדן מסכנה שלי.."


אני: "אז איפה אני ?!? בגיהנום?!?! "


אמא: " אנחנו בבית חולים "


מאיה: " רז את נפלת וקיבלת בום בום בראש! ומלא דם אדום ירד מראש שלך! ועכשיו מלא נייר טואלט על הראש שלך"


אני: "מהה? מה הקשר נייר  טואלט?!?! מה בום בום!??!! דם!! אני הולכת למות!?!?!"


אמא:" לא נייר טואלט מאיה! אלה תחבושות.. רז את הלכת מהר לכיתה ונתקת במדרגה של הכניסה לבית הספר את נפלת על השפיץ של המדרגה ומאז את פשוט התעלפת כי איבדת המון דם.. כולם כבר היו בשיעורים ולא ראו אותך... מדממת"


אני: "אז איך ניצלתי מכל הדימום הזה?"


אמא: "למזלך , בחור צעיר אחד שיצא לשתות ראה אותך ולקח אותך למזכירות והיו צריכים מישהו שילווה אותך באמבולנס כי אני הייתי רחוקה ואבא היה בעבודה שלו ורק הבחור הצעיר יכל ללוות אותך אז הוא מחכה בחדר ההמתנה לראות מתי תתעוררי..."


וואו לא תארתי לעצמי שאני ככה נפצעתי .. מעניין מי זה הבחור הזה שמצא אותי .. אולי זה שי?!?! אבל מה הסיכויים שזה יהיה הוא?!? ... פתאום אני רואה את אמא הולכת ואחרי כמה דקות אני רואה אותה חוזרת עם הבחור... לא האמנתי בחיים לא ציפיתי לראות אותו פה!! [אתם בטח חושבים שזה היה שי , כמו בכל סיפור אהבה פשוט וצפוי.. טוב אז סיפור האהבה הפשוט שלי קצת יותר מורכב מזה...] אני ראיתי את עידו עומד ומסתכל עליי במבט דואג ומלא רחמים על הילדה הזאת, הילדה הזאת ששוכבת במיטה בלי כוחות לקום ילדה מעוררת רחמים, הילדה שברחה ולא אמרה מילה כאשר הוא, עידו נישק אותה לראשונה.. אותו מבט הופיע גם כמה ימים לאחר שהוא נשק לי וברחתי מימנו.. אני , אני הילדה הזאת , הילדה העלובה הזאת! בלי חיי חברה כמו של מתבגר נורמלי.. בלי להיות מקובלת ולהרגיש בפסגה! סתם עוד ילדה רגילה עם כמה חברות רגילות ועם חיים רגילים... עידו התקרב אליי והתיישב על המיטה.. הוא הסתכל עליי לתוך העיניים.. עם העיניים הירוקות הגדולות שלו עם השפתיים הדקות אבל בידיוק במידה הרצויה , עם השיער החום הבהיר הארוך אבל רק עד מעל הכתפיים.. התגעגתי אל עידו , אל החברות שהייתה בינינו, והרגשתי צביטה בלב כאילו שפיספסתי את הדבר הטוב ביותר שקרה בחיים המשעממים שלי.. ואז כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו הרגשתי את היופי שבעולם , את החיוך האמתי שלי חוזר כל פעם שראיתי את עידו ואפילו רק אם חשבתי עליו , אבל אז נזכרתי פתאום רגע! הוא בכלל אוהב את אור... ראיתי את עידו בא להגיד משהו אבל אז הוא שתק.. הרופאים אמרו לכולם לצאת מהחדר חוץ מבני משפחה... עידו אמר החלמה מהירה והלך... אחרי כמה זמן חזרתי ללימודים והיה לי תירוץ למה לא הכנתי שיעורים.. כמובן שנופר ביקרה אותי מלאא ועידכנה אותי בכל מה שקרה! ואפילו שי שאל עליי אם אני בסדר! והינה שיעור אנגלית התחיל...


המורה: " קודם כל אני רוצה להגיד ברוך שובך לכיתה רז וכולנו מאוד דאגנו לך"


אור : " כן אפילו אני! חחח " אור אמרה בצחוק המלגלג שלה


המורה: "טוב אז ברוך שובך רז ונמשיך בשיעור! מישהו זוכר את present simpel משנים קודמות?? טוב אני לא מצפה שתיזכרו.. אז משרד החינוך החליט שצריך לעשות לכם מבחן על זה חוץ מהבגרויות שבאנגלית.. אז אני אחזור איתכם על זה.. המבחן ב 22.3 כלומר בעוד שבועיים. אז אני יקריא שמות ונתחיל לעבוד.. מאי לוי"


מאי: "פה! "


המורה: "שני נחמונוב"


שני: " פה! "


וככה המורה המשיכה והמשיכה עד שהיא נעצרה בשם שי..


המורה: "שי??"


אף אחד לא ענה


המורה: " שי לא בא?? למה לא? מישהו יודע?? טוב נו אולי הוא חולה.. שאחד התלמידים ימסור לו שיעורי בית.."


אור ואני אמרנו ביחד


או ואני : "אני ימסור המורה!"


אור: " זה בסדר מאמי את לא צריכה למסור , מספיק כואב לך הראש ובטח את לא תזכרי למסור כי איבדת איזה חלק במוח שלך כשקרתה התאונה המצערת... אהה רגע !  את לא איבדת חלק בראש בתאונה! את נולדת ככה! חחחח "


וכל הכיתה חוץ מנופר מור ושני צחקו.. זהו נמעס לי שהיא כל הזמן יורדת על אנשים ואף אחד לא עונה לה! הגיע הזמן שמישהו ירד עליה גם .. וכנראה שזאת תיהיה אני!


אני: " טוב אני מודה לה' שנולדתי רק בלי חלק מהמוח... אצלך מאמי את נולדת בלי המוח! אבל בשביל לתפקד צריך מוח ! אז הדבר שהיה הכי קרוב למוח שהיה לך זה המסטיק שתקוע לך בשיער!"


אור נלחצה והתחילה למשש את הראש שלה ולבדוק אם באמת יש מסטיק.. כשהיא גילתה שאין היא אמרה: " טוב , רז אן לי מסטיק בשיער! מה את סתם ממציאה!"


היה לי מסטיק בפה.. הוצאתי אותו , קמתי מהמקום והדבקתי לה על השיער!


אני: " כנראה שאת צריכה לחפש יותר טוב! כי עכשיו יש! " חחח =)


זה היה ממש מצחיק! לא האמנתי עליי אפילו השפוטות של אור וכל המחזרים שלה צחקו! אור  יצאה בריצה מהכיתה כולה בוכה.. אבל אני לא אדם שפוגע.. והתחלתי להרגיש רגשות אשמה ... נופר שלחה לי sms שבה היה רשום:


"רז!! את גדולה!!! מי היה מאמין שאת את שתעליבי את אור הפרחה!! פחח אני גאה בך נסיכה שלי! [אני מתחילה לדבר כמו אמא! חח] יאללה דברי איתי בהפסקה יפיופה!! מואהה


מ: נופריי הנושיי שלי!


התקבל: 2.3.2008   10:26 "


ושוב רגשות האשמה צצו להם והרגשתי פתאום כאב בטן נוראי! הייתי חייבת לצאת לשירותים.. אמרתי למורה במהירות שאני צריכה ללכת לשירותים והיא הסכימה .. רצתי לשירותים .. נכנסתי לתא הכי קרוב לדלת ואז כאב הבטן החמיר... יופי חשבתי! דווקא עכשיו קיבלתי מחזור?!? מזל שתמיד יש לי תיק "עזרה ראשונה" לדברים כאלה... עשיתי את הדברים שלי.. יצאתי מתא השירותים ועדיין כאבה לי הבטן .. פתאום אני שומעת בכי שקט ועדין כזה כמו של ילדה בת 5 .. הצצתי מתחת לדלת של התא הקרוב וראיתי את אור.. בוכה ובוכה..


אני:" אור??? את בסדר?"


אור: "מה את רוצה?? להעלב אותי עוד!?!? לכי אין לי כוח אליך ! "


יצאתי משם עדיין עם כאב הבטן הנוראי..  ישבתי על הספסל בחוץ [ לא היה לי חשק לחזור לשיעור..] ואני רואה אדם מרחוק מתקרב אליי .. בהתחלה לא זיהיתי את אותו אדם.. ואז הבחנתי שזה שי.. אבל אז הרגשתי כמו באותו יום בבית החולים עם עידו  " הרגשתי את היופי שבעולם , את החיוך האמתי שלי חוזר כל פעם שראיתי את שי ואפילו רק אם חשבתי עליו " הוא התיישב על ידי ואמר..


שי: "אממ.. את בטח שואלת את עצמך למה איחרתי [למרות שזה לא ממש עניין אותי באותו רגע..] , אז רציתי להגיד לך שאני עושה מסיבת חוף כי היום הולדת שלי קרב והינה הזמנה יש שם את כל הפרטים.. אהה ובבקשה אל תגידי לאף אחד כי לא כולם מוזמנים... "


אני: "אהה טוב.."


שי: " אהה ואת חושבת שאור תרצה לבוא?? "


פתאום דמעות קטנות התמלאו בעייני וניגבתי אותם כדי ששי לא יבחין.. אור?!!? מה הוא מוצא באור?!? ידעתי שזה בסוף מה שיקרה! אוף...


אני: " כן בטח היא תשמח לבוא" והינה שוב החיוך המזוייף הופיע.


טוב הגיע הזמן ששי ישים לב שאור לא כזאת נהדרת! הגיע הזמן שגם אני יחליט לבלוט! אז במסיבת בחוף של שי אני...


טוב יאללה זהו.. זה היה פרק ארוךךךך מקווה שאהבתם! =)  אהה ותגיבו.. ושוב אם אני לא עונה זה בגלל שיש לי בעיה עם ההגבות לאתר.. אז אני עדיין יקרא את ההגבות... את הפרק הבא אני ירשום מחר או מחרתיים או לא יודעת =] אהה ולאלה שלא אוהבים את הסיפור שלי: לא אוהבים אל תקראו =)...