אדם זר

איתי,


 


אני כותבת לך, אדם זר. מתגעגעת אלייך, אדם זר, אני לא מכירה אותך, איבדתי אותך בעולם הזה...


וקשה לי.


ואני בוכה בגללך, אדם זר. וכואב לי בלעדייך, אדם זר...


איתי שלי, לאן הלכת? יש פה מישהו שממרר לי את החיים, יש פה מישהו שפוגע בי, לאן הלכת, למה איפשרת לבן אדם זר לפגוע בי?? תחזור, תגן עליי...


יושבת בתחנת האוטובוס ובוהה לאנשהו וחושבת על הדברים שיכולים עוד לקרות, ואני בוכה... באמצע הרחוב, האיפור נמרח על פניי, אבל לי לא איכפת... ידו של איש זקן מונחת על כתפי ולוחש לי "אל תבכי ילדה הוא לא שווה את הדמעות שלך" ואני מסתכלת עליו בעיניים דומעות, חסרות כל הבעה... ואני רק חושבת על הבן אדם הזר הזה שבגללו אני בוכה, ועל האיש הזקן, מביטה בו ולא מבינה מה פשר מילותיו... ואומרת לו "אני חושבת שהוא מת..." והוא אומר לי "המוות האמיתי זה מה שמת בתוכינו" ואז עליתי לאוטובוס וחשבתי על האיש הזה, והבנתי שבתוכי התרחש המוות האמיתי...


אני מאמינה שהגבר שלי רק רצה לברוח והוא עוד יחזור, והזר הזה שמתחזה אליו ימאס לו והוא יעזוב ויחזיר את הגבר שלי למקום שלו, לזרועותיי...


מנסה להעביר את הימים, בצורה הכי טובה שאני יכולה. החלטתי אפילו להפסיק לעשן. חיים חדשים, הרגלים חדשים. אולי גם בלי דמעות, ובתקווה שלא יהיו ריקים.


קשה לי בלעדייך, אני רוצה למצוא אותך אבל לא יודעת איפה לחפש... אני מפחדת שתוך כדי חיפושים אני אלך לגמרי לאיבוד... ואני לא רוצה. אני חושבת שמצאתי את הדרך שלי, את השביל בו אני צריכה לצעוד. אני מקווה שזהו אותו שביל שבו אתה הלכת לאיבוד, ואז דרכינו שוב יצטלבו, אבל לך תדע יש כל כך הרבה הפתעות בחיים, שאף פעם לא נוכל לדעת מה יכול לקרות. אבל בשביל לא לאבד כל רגש אנושי אנחנו חייבים להמשיך לקוות.


בינתיים אני פה, בודדה, בוכה, נשברת, מתפוררת בגלל אדם שאני בכלל לא מכירה, אדם זר.


ומי נותן לו את הזכות ואת הרשות לעשות לי דבר כזה?! אני בטוחה שזה לא אתה ילד שלי... אתה בחיים לא היית נקשר לאנשים כאלה, אין לך דיבור עם אנשים כאלה.. רעים (?!)...


אותך אני מכירה טוב קטן שלי... גבר עם לב של ילד. קשוח אבל פגיע, רגיש. מרביץ, אבל בסוף גם תמיד מלטף. מחבק תמיד כשקר וקשה, נותן יד בעליות החדות, וכמו כן גם קופץ איתי עד השמיים כשטוב.


אבל מאז שהלכת לי שום דבר לא טוב... אני מסתכלת על האיש הזר הזה ושונאת אותו על זה שהוא עשה לך את מה שעשה. אני שונאת אותו על זה שלקח אותך ממני, חיים....


והבכי מתפרץ עם כל מחשבה שאתה כבר לא כאן, ואולי גם אף פעם לא תחזור. הלב שלי שוטט דם, והדמעות שורפות ל את הפנים.. וזה קורע את הלב....


רק בלילות כשאני עוצמת את העיניים אני שוב רואה אותך... רואה את העיניים שלך מביטות בי באותו מבט תמים, וחיוך חולמני מרוח לך על הפרצוף, תמיד הייתי חושבת לעצמי על מה אתה חושב כשאתה מסתכל עליי ככה...?!


ואני לא רוצה  לעצור את הדמעות, אני רוצהלתת להן לרדת, עד שיגמר המלאי... ואז כשאני אחזור לעצמי אולי אוכל לחשוב בהיגיון, לנבור בתוכך ולהבין לאן נעלמת לי, ואז לצאת לחיפושים, ובסוף גם למצוא אותך ילד שלי, וביחד אנחנו נגיד לאיש הזר ללכת, ואתה תכעס עליו למה הוא פגע בי כל כך ובאיזה זכות??! והוא ילך, האיש הזר, ואתה תישאר פה איתי ולעולם לא תלך....


 


אוהבת לנצח... איפה שלא תהיה...