אני ילדה בת 16, לפני כשנתיים הכרתי ילד שהוא סוג של עבריין, והמשפחה וכל הסובבים אותי התנגדו לקשר. כתבתי לו מכתב כדיי להתפרק קצת..

לאהוב השנוא שלי !


איך הגענו למצב הזה אני ממש לא יודעת. עד לפני שנתיים אמרנו "שלום-שלום" ברחוב ואחרי כמה דקות זה נשכח מאיתנו.


אבל יום אחד אלוהים החליט להפגיש אותנו בסיטואציה שונה לחלוטין, אז כן, אפשר לומר שנוצר איזה חיבור בנינו, אבל בהתחלה אף אחד לא תיאר לעצמו שהקשר שלנו יהייה כל-כך מורכב ומסובך.


בהתחלת הקשר לא היה כל-כך אכפת לנו אחד מהשני, אבל מאז פתאום יום אחד בבום לא יכולנו לזוז אחד מהשני. היה כיף מאוד, נהננו יחד והיה מקסים.


אבל יום אחד (וכמו שהזכרתי הקשר המורכב והמסובך הזה..) השמועה שאנו יחד הגיעה למשפחתי, וזה כבר ממש לא היה כיף. כפו עלינו להתנתק אחד מהשני ואפילו לא להיות בקשר ידידותי.


עברתי שטיפות מוח רבות על ידיי בני משפחתי, ואיכשהו אפשר לומר שפיתחתי אלייך סוג של שנאה.


אתה היית שם בשבילי והבנת אותי, אבל אני הייתי מהופנטת ופחדתי לדבר איתך.


לאחר שהשפעת ההיפנוט חלפה, חזרנו להיות בקשר. קשר מאוד לא בריא, מפחיד אפילו.


אתה עשית טעויות רבות, שרק אחריי הטעויות הבנתי עד כמה בני משפחתי צדקו.


ובכל זאת אחרי כל הטעויות שעשית, חזרתי אלייך וידעתי לסלוח וכמובן שבלי שהמשפחה שלי תדע על כל הקשר הזה.


לאחר פגיעות קשות שספגתי ממך הבנתי שאני יכולה להסתדר גם בלעדייך, לקחתי יוזמה ונתקתי את הקשר הזה.


אתה מנסה בכל דרך אפשרית לדבר איתי, אבל אני בשלי-לא נשברת.


אז לסיום:היו שנתיים של עליות וירידיות בנינו, היו רגעים יפים ורגעים פחות יפים.


אתה לא תצא כל-כך מהר מהלב שלי, אבל כבר למדתי להסתדר עם זה.


אני אוהבת אותך(אבל אני מבטיחה שאחלים מהמחלה הזאת שנקראת אהבה אסורה.)