מה עושים? גילוי אמיתי וכל כך כל כך חשוב

זה מכתב שמיועד לחבר שלי, והסיפור שלנו מורכב מאוד..

אני אעריך את זה מאוד אם תקחו רגע ותקראו, ותגיבו,

כי אני באמת אובדת עצות כבר ולא יודעת מה לעשות..

אני בטוחה שתמצאו דרך להתקשר לסיפור שלי..





*** שלי!



זה המכתב הכי קשה שנאלצתי איך פעם לכתוב,

ואני די בטוחה שבחיים לא תקרא אותי כי בחיים לא יהיה לי האומץ לשלוח אותו.

***, אתה יודע כמה אני מטורפת עלייך. עברנו ביחד מ-ל-א.

אנחנו מכירים כבר חצי שנה והסיפור שלנו לא היה מבייש אף אחד. אשכרה סרט אמריקאי...

התאהבתי בך מההתחלה. בשנייה הראשונה שראיתי אותך התחלטתי. זהו.

כבר אז ידעתי שגורלי חרוץ. ידעתי שאין לי ברירה אלא להמשיך עם זה הלאה. ידעתי. לא
היה לי שום ספק שבסוף,

אחרי הכל, אני אפגע. לא דימיינתי לעצמי כמה גדול יהיה הכאב הזה, וכמה מהר הוא יגיע.

בוא אני אסביר לך מה קרה שם בהתחלה. זוכר שרק התחלנו לדבר? גם אני.

זוכר את כל הדברים הקטנים והמיוחדים שהיית מספר רק לי? גם אני.

זוכר את כל השיחות את תוך הלילה? גם אני. זוכר את כל המילים היפות שאמרת לי? גם
אני.

זוכר איך ספרנו את הימים עד שנפגש שוב? כן, גם אני.

מה שאתה לא יכול לזכור, זה איך כל פעם שדיברנו החיוך היה על הפנים שלי.

ואיך כל פעם שאמרת לי שאתה אוהב אותי ואני היחידה בשבילך הלב שלי דפק. בום בום בום
כמו מטורף.. אמרת שזה הדדי.

הייתי כל כך מאושרת. ואז סוף כל סוף זה קרה.. הנשיקה הראשונה שלנו. היא הייתה קסומה
לגמרי.

ונמשכה ערב שלם... כל הלילה. 7 וחצי שעות. היה טוב היה כייף היה מהפנט. כולם כל כך
שמחו בשבילנו. אבל הבנאדם הכי מאושר היה אני.

נפרדנו שוב. המרחק קרע אותנו אחד מהשני. אבל.. המחרחק לא היה הדבר היחיד שקרע את
הלב שלי.

הלב שלי התחיל לדמם והדמעות החלו זולגות. השיחות המאושרות שלנו הפכו לשיחות עצובות,


שבהן בכינו אחד לשני. בסוף, שנינו לא יכולנו יותר. די כמה כבר אפשר לבכות..?!
החלטנו לנתק את הקשר, לנסות להתגבר.

ההצעה הזאת באה ממך, אבל הייתי בטוחה שאתה רק חושב עליי.

מנסה באמת להתגבר על כל מה שקרה. ואז בדיוק שבוע אחרי, גיליתי את האמת. גיליתי איך
בגדת באמון שלי,

 איך סובבתי אותי על האצבע הקטנה. איך שיקרת לכל הסביבה, בשביל שהתוכנית שלך
לא תפגע.

 גיליתי איך שיחקת בי ובעוד מישהי שממש במקרה הייתה החברה שלך... כמה כאב לי.


הכאב הזה היה משולש. פעם ראשונה- כי עדיין כל כך אהבתי אותך,

ופעם שנייה- כי לא היה לי אותך יותר, ופעם שלישית- כי השקרים שלך לא השאירו לי
אפילו את הזכרונות...

כעסתי ונעלבתי ואתה ידעת את זה. והתחלת להתחרט. אתה עדיין לא יודע שאני יודעת את כל
מה שדיברת עליו עם חברים שלך..

אתה לא יודע שכל מילה שאמרת הגיעה אליי.

אתה עדיין בטוח שסלחתי לך סתם כי נפלה עליי הרוח הטובה הזאת. אז זהו, שלא. אבל עדיף
שתמשיך לחיות באשליות...

חודש וחצי לא דיברנו. יותר נכון, אתה דיברת אני התעלמתי. ואז.. התאהבתי במישהו אחר.


ואתה גילית על זה. והרגשת כמה זה כואב. נכון זה כואב? זה גורם לפצעים עמוקים עמוקים
שלוקח המון זמן עד שהם מגלידים.

ואז... בדיוק חמישה שבועות מהיום שגיליתי את השקר, אחרי חמישה שבועות שהלב שלי
דימם, אחרי שכבר לא נשארה לי דמעה אחת,

ביקשת סליחה. שוב. והפעם, משהו בך השתנה. הרגשתי את זה. והחלטתי- למה לא?

בוא ניתן לך עוד הזדמנות. אחרי הכל, כבר הייתי מאוהבת במישהו אחר...

יכול להיות שלהחלטה שלי תרם המידע שחברים שלך העבירו אליי... יכול להיות. האמת
שבטוח.. אבל לא משנה,

זה לא חשוב עכשיו, עזוב את זה. התחלנו לדבר שוב. ככל שדיברנו יותר,

כך הבנתי שרק שכנעתי את עצמי שאני מאוהבת במישהו אחר ואני בעצם עדיין מאוהבת בך
בגמרי.

הלכתי להוא והסברתי לו את המצב. הוא הבין אותי, ונעלב רק קצת. היה לי כל כך קשה
להכאיב לו..

איזה מזל גדול יש לי שהוא נשאר ידיד קרוב קרוב קרוב שלי! בקיצור, התאהבתי בך שוב
אבל לא.

אמרתי לעצמי שאני לא אתן לעצמי את הסיכוי להפגע ממך שוב. אמרתי לעצמי שאנחנו נהיה
רק ידידים.

אבל מסתבר שלגורל היו תוכניות אחרות בשבילנו... נהיינו חברים. החלטתי שזה שווה את
הסיכון. מה אני אעשה?! אי אפשר ללכת נגד הלב..

ואז שוב התחלנו לספור את הימים. את הלילות את הדקות את השעות את השניות.

וסוף סוף נפגשנו שוב. אם רק לא היה בנינו מרחק של שעה וחצי נסיעה.. אווווווף... אבל
בסדר, אנחנו נתגבר. נשפגנו שוב,

היינו דבוקים אחד לשני כמו אני לא יודעת מה. כל שנייה נראתה יותר טובה מקודמתה.
כולם אמרו לנו כמה שאנחנו משלימים אחד את השני.

הניגודים בינינו רק יצרנו אפקט מדהים. אתה- כהה אני- בהירה. לך שיער שחור ואני
בלונדינית.

לך עיינים שחורות שחורות שחורות ולי ירוקות נוצצות. אתה 1.90 ואני קצת יותר
נמוכה... (1.70...........).

אתה מצחיק ולא צוחק ואני רק צוחקת כל היום. אתה לא תלמיד משהו ואני תלמידה מצטיינת.


אתה שלם ולי יש חירור (אני מאוד מתגאה פריסינג שלי!). אתה מהדרום ואני מהצפון.

ועוד ועוד ועוד. אם אני אתחיל זה לא ייגמר. העמידו אותנו למסדר,

הראו לנו כמה אנחנו משלימים אחד את השני וכמה טוב אנחנו נראים יחד. ואז שוב כמו כל
הדברים, נאלצנו להפרד שוב. המרחק הזה קורע..

בערב האחרון שלנו יחד, אמרתי לך שאנחנו צריכים לדבר, ואתה כבר נבהלת. אמרתי לך שלא
תהייה עצוב, ואתה קפצת.

לא נבהלת סתם. רציתי להגיד לך שזהו, שזה נגמר. אבל לא יכולתי. פתחת את עייניך
והסתכלת עליי.

העיינים העמוקות האלה שלך. לא יכולתי. פשוט לא הייתי מסוגלת. אבל עדיין. הספק מכרסם
בי וכבר הגעתי להחלטה.

כמה שאני אוהבת אותך, אנחנו לא יכולים להיות יותר ביחד. אי אפשר, אנחנו לא נעמוד
בזה. לא!

די כבר נמאס לי. לא יכולה עם הגעגוע הזה כל הזמן. ובזכותך גיליתי משהו על עצמי.
משהו לא נעים,

שהייתי באמת שמעדיפה לא לגלות. גיליתי כמה מהר נמאס לי מאנשים. אני יודעת שזה נשמע
נורא, שזה איום, אבל זו האמת.

עובדה. כמה שאני אוהבת אותך, אפילו נדלקתי קלות על מישהו אחר. לא יאומן..

 באמת שזה לא מתאים אבל זו האמת. אני לא מסתירה כלום, לא יכולה, לא אוהבת.

אני אוהבת אנשים גלויים. what you see is what you get. נדלקתי עליו, ואתה שמעת
אותי מדברת איתו בטלפון והתחממת.

ואז בפעם הראשונה הבנתי כמה אתה באמת אוהב אותי. ורק אז הבנתי כמה הסיפור שלנו
מסובך.

ואז החלטתי שדי אי אפשר יותר. וההוא, זה שנדלקתי עליו, עשה איתי שיחת נפש, כי הוא
ראה שמשהו מציק לי.

והוא הסביר לי משהו מאוד נכון. לפעמים בחיים קורה מצב שאתה נקרע בין שניים, אבל אתה
חייב לבחור.

אתה חייב לשבת עם עצמך לבד ולהחליט מה אתה באמת רוצה. חמוד שכמוהו...

אבל האמת שהוא גרם לי להדלק עליו עוד יותר. הוא עודד אותי להפרד ממך. אני יודעת שזה
נשמע רע, אבל ההחלטה באה ממני.

אבל אני לא שלמה עם עצמי. ובגלל זה המכתב הזה. בשביל לספר לך ה-כ-כ-ל. בשביל לשאול
אותך מה נעשה עכשיו?

כי אני אוהבת אותך בכל ליבי. וההוא- האמת שאני חושבת על זה עכשיו..

והוא לא מתקרב אפילו לצל שלך. כי אני באמת אוהבת אותך והלב שלי ממש כולו שלך.

****א~J~* א~!~ה~2~ת א~!~ת~ך****

אוהבת כל כך אבל כבר לא יודעת מה לעשות...

שלך לנצח, לתמיד לעולם,

דפי.