אהבה חלומית

..והשלינו את עצמינו בטלפון...לילות שלמים דיברנו. מחצות הלילה צחקנו,
נזכרנו ברגעי ילדות מאושרים וגם כואבים,

שיתפנו אחת את השני בחוויות שעוד זוכרים..בכאבי הלב שלעולם נחרתו בנו.

וידענו שזה לא זה..אני דתיה ואתה חילוני.

אני שומרת שבת ואתה נוסע,עובד ומשתובב. אני לא אוכלת הכל ואתה זורק לי שמות של
מטעמים מהעולם השני...

ניסינו לצעוק בקול לחישה: זה לא מציאותי. אבל האהבה לא רק עוורת,

היא עוד הרבה דברים אחרים. ונקשרנו אחד לשניה, ובכל פעם שאחרת להתקשר, הגוף רעד
מכאב, כאב פיזי...איפה אתה?!

קרוב לשנה שמעתי את קולך רק בטלפון..קול חם, אמין ,רק שלי.תמיד רצית לשמוע
אותי...שרה,צוחקת,בוכה וכואבת...

אני לא מדמיינת,כך אמרת לי. עברה שנה...ואני..פחדתי איתך להיפגש.

כבר היו ציפיות..ומה אם אותך אאכזב? אני לא כזו מדהימה כמו שאתה חושב...(וגורם לי
להרגיש)

ידעתי שאותך אני אוהבת, ולא משנה כבר איך תיראה. הלב שלי ששבור כבר לאלפי רסיסים
העיז להתאהב בך..

אדם ללא פנים. התאהב בקולך הרך, העוטף, בלבך הטוב כל כך, שידע גם הוא כאב.

ועברתי תקופה לא קלה..והכרחתי עצמי ממך להתנתק, כמעט בלי הסבר,רק הלב קרוע ודם
שותת.

ובאמצע התקופה הקשה עשיתי מעשה...התקשרתי אליך וביקשתי "בוא תיקח אותי, בוא ונתראה"
ואתה באת,

אותי בידיך אספת ולילה מדהים לי הענקת. לעולם לא נשכח את טעם שפתותינו,

את המגע של גופינו, את הקשר החזק שנוצר בינינו. ואח"כ...שוב נתק..מצדי. כי לא רציתי
לעמוד בכאב נוסף.

פחדתי. והיום, אחרי שנה בלעדיך...שוב אנחנו בקשר. מדברים שעות. מפנטזים פנטזיות.
אבל...

אתה אומר לי.."ממוש, זה לא באותן העוצמות"...ואין לך מושג כמה בי זה מנסר,

כמה לי זה כואב לשמוע אותך ככה, כאילו את לבי לקחת וסכין חדה בו תקעת.

אני מנסה להבין. אתה שם ואני כאן. אתה חי את חייך, לימודים ועבודה כשאני כאן שקועה
בבדידות מעיקה.

ואלי חוזרים כל הרגשות מההתחלה. אותה צפיה לשמוע ממך, אותו כאב שמרטיט את גופי כשלי
אתה קורא "נשמתי, אהבה שלי"...

כן, כך אתה קורא לי ,גם כשהסברת לי שלבך בעצם אינו שלי,

ואתה משתדל להיות מציאותי. הקשר בינינו הוא הכל חוץ מגופני.

 קשר עמוק ונפלא, ידידותי ומלא באשליה ולבי הולך שולל...אחרי קולך, אחרי
מילותיך.

ואיך אראה אותך שוב עכשיו? כשאני יודעת שבי אינך מאוהב?

כי אני מאוהבת בך עד כאב, לבי צועק אליך וזועק :" היה שלי, לעד, בוא נחיה את
האשליה, את החלום ולא את המציאות שעל פנינו טופחת"

אהוב שלי...האם זה הסוף? זו האהבה שאותי תנצח?

 האהבה שלאחריה לא אמצא עוד מקום בלבי לאהוב? איך ממשיכים הלאה?

האם אני רוצה בכלל להמשיך? מתי נשמתי לשמיים תעלה והכאב שבתוכי ייעלם?

 כי בלעדיך אהובי, אין לי מקום כאן. אתה הוא הסיבה לחיי והטעם לקום לעוד יום
של כאב.

אתה תמיד לצדי, תמיד תומך, ידיד אמת. אך לבי יישבר כשלבך יינתן לאחרת. ואני כל כך
פוחדת....!!!!!!!