המסיבה - ההמשך.

בפרק הקודם: לא רציתי לחזור הביתה, לא ככה, למה? כדי שיתקפו אותי בשאלות שלא באמת יש לי תשובות לענות או כוח לדבר.

הייתי בדרך הביתה ואז...

-ההמשך-

ואז מרחוק היה ניראה לי שראיתי את החברות שלי, לא הייתי בטוחה שאלא הן כי הן היו צריכות להיות בבית עכשיו אבל שחושבים על זה גם אני הייתי צריכה להיות בבית מיזמן ואני לא אז התחלתי ללכת מהר בין האנשים לכיוון שמימנו באתי למיקרה וזה הן גם אם לא הייתי בטוחה.

הלכתי והלכתי ואפילו לא ידעתי לאן, ואז יגעתי לקירבה של הים, היו לי שני אפשרויות או ללכת הביתה או ללכת שוב לים, חשבתי על זה רגע ואז החלטי שאני יעשה סיבוב ירגע ואז יחזור הביתה.

התחלתי ללכת וחשבתי לעצמי, היה אפשר לישמוע את הים ואז הבנתי עד כמה באמת יפה המקום הזה, אולי ביגלל זה אני אוהבת את זה כלכך, יש בו משהו כל כך נעים ומרגיע, כניראה ביגלל זה אני אוהבת לבוא לפה שאני עצובה, חשבתי לי בלב.

עמדתי ללכת אבל אז מרחוק ראיתי מישהו שנימצא ממש איפה שאני הייתי קודם, ידעתי שאני צריכה ללכת אבל ליראות אותו היה כמו ליראות את עצמי קודם, אז הלכתי לשם, שיתקרבתי שמתי לב שלא מדובר ביכלל המבוגר אלא בנער, הוא ניראה בסדר כיאלו לא היה ניראה לי שהוא צריך עזרה או משהו, אבל בכל זאות היה משהו שמשך אותי עליו.

התחלתי ללכת לכיוון שלו, היינו שם רק שינינו, זה היה כמו מיסדרון שבצדדים יש את הים ככה שלא היה לו לאן ללכת, הוא היה לכיוון הים ואני כמה צעדים אחריו, הכל היה שקט ואז הוא אמר "ידעתי שתבואי לכאן" הוא יסתובב וזה היה, זה הייתה אתה. הייתי בהלם לא אמרתי מילה, ואז הוא אמר "ראיתי שיש לך משהו, וזה היה ברור שתבואי לכאן", "אין לי כלום, וגם לא היה לי" עניתי.

הוא יסתקל עלי ושאל בביטחון "אז למה את פה?" לא עניתי, גם לא היה לי מה להגיד אחרי הכל הוא צודק.

יתקרבתי אליו יותר עמדנו זה מול זה כשיש בינינו קצת מרחק, מרוב שהיינו קרובים לים היה אפשר להרגיש סוג של גשם שהגלים נישברו באבנים. שנינו שקטנו ויסתקלנו זה על זה ואז אמרתי "למה אתה פה?" לא חשבת אפילו לרגע וישר ענית "כי את חשובה לי".

המילים שלך חדרו לי עד קצה הנשמה, ירדה לי דימע ואז אמרתי "מזה משנה, גם ככה אתה עכשיו עוזב" והורדתי את המבט.
הוא יתקרב אלי, ניגב לי דימע שהייתה על הלחי שלי ושאל "אז ביגלל זה את ככה?", הרמתי עליו את העניים ואז באה גל מהצד שלי וירתיב אותו, זה היה כאילו הגל מעיף אותו מימני.

שוב עמדנו כשיש בינינו מרחק, אמרתי לו "זה לא משנה עכשיו, אני פשוט מקווה שתצליח במה שאתה כלכך רוצה, אני רק מקווה שזה באמת שווה את זה" והלכתי.

הוא עמד שם לכמה שניות וענה "תבואי לכאן מחר ב-10:00 אנחנו צריכים לדבר..." הוא לא סיים להגיד את המישפט וישר עניתי "על תבזבז את הזמן שלך בלבוא, אני לא יגיע" והוא ענה "אני יודע שאת כן".

שיגעתי הביתה זה ביכלל לא היה כמו שחשבתי, מרוב שהיה מאוחר כבר כולם ישנו זאות הייתה ממש הקלה, בלי שאלות, בלי מריבות...
ניכנסתי בשקט והלכתי לישון.

בבוקר קמתי עם כוחות חדשים, ומצב רוח יותר טוב, עשיתי לי ארוחת בוקר שמתי לי כמה שירים שקטים, הכל היה ממש בסדר עד שראיתי השעון שהשעה 10:35 ...
"פאק, אני מאחרת!" חשבתי לעצמי.
לבשתי מהר איזה משהו שמצאתי.. "ביי אמא אני יחזור מאוחר!" אמרתי ויצאתי בריצה...

רצתי מהר ואז שהייתי כבר קרובה התחלתי לחשוב אם אני באמת צריכה ללכת. ואז החלטטי שכן.
הלכתי והיו פה ושם כמה אנשים, אבל לא ראיתי אותך, התקרבתי לשם ואז...