המסיבה

זאות הייתה אמורה להיות מסיבה, זה היה צריך להיות שמח... וכן לכמה מאיתנו זה היה, אבל לא לי.

היינו במסיבת סיום של הכיתה, הכל התחיל בסדר היו פה ושם קצת צחוקים... אני יגעתי בין הראשונים.
התחילו להגיע ילדים ואז אתה הגעת.
לעומת הילדים האחרים אתה ממש השקעת בלבוש, לא הייתי אומרת שניראת "חתיך" אבל כן ניראת טוב.
המסיבה התחילה, אם אפשר ליקרוא לזה ככה זה היה יותר כמו ביום ראשון ללימודים שיושבים במעגל ומשחקים ומכירים זה את זה, אבל היה בסדר.

שיחקנו בכמה דברים, רקדנו, צחקנו... בין כל הילדים והמבטים הבכנתי שאתה לא מוריד מימני את העניים,
לא הייתי בטוחה ממש אם זה טוב או רע, אחרי הכל בכל הזמן שהכרנו תמיד יסתקלתי עליך ואתה עליי, פעם פרצוף כועס, פעם מאהבה... אבל הפעם, הפעם הייתי ממש מבולבלת,
הסתקלת עליי כיאלו ש.. אתה אוהב אותי?

חשבתי את זה אבל עשיתי כיאלו לא באמת אכפת לי שאתה מיסתקל, זה היה טיפשי מצידי במיוחד מהסיבה הפשוטה שאני יודעת שאתה מכיר אותי וזה ברור ששמת לב לזה שאני יודעת שיסתקלת, אבל בכל זאות הייתה לי סוג של הרגשה שזה שאתה "מתענין בי" לא ממש אכפת לי.
הכל המשיך כרגיל, לרגע אפילו חשבתי שאני יתגבר עליך, אבל לא, היית חייב לאכיב לי, אפילו בלי ליתכוון.
היית חייב להזכיר את זה שאתה עוזב, שאולי אני לא יראה אותך שוב ואם כן זה יהיה כיאלו לא באמת היינו ידידים טובים.
אמרת שאתה עוזב כי זו באמת האמת, אבל אין לך מוצג עד כמה זה כאב לי, זה היה כאילו משהו נישבר לי ביפנים.. העניים שלי היו בדמעות ועשיתי הכל כדי שהם לא יצוא, ויצלחתי אבל ידעתי שזה לא באמת משנה, כי המטרה היא לא שלא ירוא אותי בוכה אלא לא ליבכות ביכלל.


מהרגע הזה הדברים קצת ישתנו, אתה הפסקת ליסתקל עלי, עכשיו זאות הייתי אני זאות מיסתקלת, אבל העניים שלי אמרו משהו שונה משלך.. שלי פשוט יתחננו שתישאר, הם ממש אמרו "על תעזוב, על תעזוב, על תעזוב!" אבל אתה בשלך, גם אם היית רוצה לא היית יכול לעשות משהו, ואם היית מוותר על החלום שלך ביגללי לא הייתי סולחת לעצמי.


אני רק רציתי שזה יגמר, וזה באמת ניגמר. החברות שלי רצו ללכת אז הלכנו, הם ביכלל לא ידעו מה קורה לי, גם אם היו יודעות הם לא היו יודעות איך לעזור לי, אם אפשר ביכלל. אבל אני כן ידעתי... הם הלכו לכיוון הבית שלהן ואני עשיתי כיאלו שאני הולכת לבית שלי, אבל לא הלכתי.


הרגשתי שאני ימות עוד באותו בלילה, אבל לא, אחרת לא הייתי כותבת את זה עכשיו...


הלכתי למקום היחיד שיכול להרגיע אותי חוץ ממך, לים. כן לאותו המקום ששם "ניפרדתי מימך" כלומר צרקתי משהו לשם כדי שהים יקח איתו את אהבתי עליך, לא שזה עזר לי לישכוח אבל המקום הזה מרגיע אותי.


הלכתי ברחובות שעל עניי דמעות עד שיגעתי, וגם בידיוק שהלכתי היית מכונית שישמיע את השיר "אם תלך מי יחבק אותי ככה
מי ישמע אותי בסוף היום
מי ינחם וירגיע
רק אתה יודע" שמעתי את זה וממש נישבר לי הלב, ואז הגעתי.


שיגעתי יסתקלתי על הים והתחלתי לדמין לי אותך, כלכך כאב.. ניזכרתי בך מהיום הראשון שהכרתי אותך וכל מיני דברים שעברנו ביחד וממש התחלתי ליבכות.


כל משרציתי זה שתבוא אליי ואז כיאלו שזה ממש בכוונה כדי להרוס אותי מביפנים, כיאלו מישהו מלמעלה ממש רוצה שאני יסבול מישהו היה אם השיר.. "..ואז תבואי תבואי אלי, לבושה בשמלה לבנה יחפה בכפות הרגליים והעיינים מלאות אהבה..."


כימעט ולא נפלתי על האבנים מרוב שלא היה לי כוח, בכיתי ואז באה גל ענק ממש וממש "עשה לי מיקלחת" ממש באתי ליצעוק לכל הרוחות "למה?!" יסתובבתי ושוב באה עוד גל המרוב שהוא היה חזק הוא קימת לא הפיל אותי, התחלתי ללכת.


ביגלל שאני גרה בעיר הייתי חייבת לעבוד דרך כל האנשים, וכולם יסתקלו עלי, רק רציתי שיפסיקו, מה אכפת להם ביכלל.


לא רציתי לחזור הביתה, לא ככה, למה? כדי שיתקפו אותי בשאלות שלא באמת יש לי תשובות לענות או כוח לדבר.


הייתי בדרך הביתה ואז...


 


ההמשך יבוא...