גן עדן זה לא כאן

היי עלי ,


מה שלומך?


אני מבינה בצורה ברורה מאוד שאתה עסוק מאוד, 'ניקרע' מיום ליום, עבודה, לימודים, בית... קשה לך...   הלואי והייתי יכולה לעזור לך ...אפילו בקצת...אבל,כרגיל, אתה לא מבקש. אך כשביקשת, אני לא ייחסתי רצינות אלייך  [זה בא לידי ביטוי גם בדברים הקטנים שבהם..].


  כואב לי שאתה כבר לא מייחס חשיבות מסוימת לקשר שלנו, כשאני מנסה לדבר, לבטא, אתה דוחה את הענין-אין לך כח לשמוע כאילו עייפת מהקשר הזה...  אגיד את כל האמת בפנים- אני מרגישה מאוסה עלייך ... שאין כבר טעם טוב לקשר הזה.. המרירות תקפה אותו מיזמן .. משקל האיזון נפער כבר מתחילה .


ישנם כל כך הרבה דברים שלא סיפרתי לך, מה שגרם לחלל עמוק בנינו , כנראה שזו התוצאה. דברים שנאמרו, אבל לא בשלמות. תמיד החסרתי, השתיקה הרגה הכל. ייתכן שלא הייתה שו תועלת אם תוודע אליהם. הסתרתי ממך הרבה, ועדיין...


כבר העובדות הקיימות כאן לא משנות שום דבר. וכמובן, שלא אותי ולא אותך. מאז שהכרתי אותך אני כל הזמן עם השאלה -מה הלאה , אולי לשם שינוי תענה לי..


כל הרגעים הקטנים איתך, החוויה המושלמת של שלוות נפש מלאה הייתה ספוגת עונג..הם נעלמים לי, הכל נמוג... אלוהים !! כמה אהבתי אותך..


אולי כבר הגיע הזה בו ניסגר המעגל. וממשיכים הלאה רק בדרכים נפרדות, אבל תמיד דע לך כשאתה מסתכל לאחור תמיד נשארים העקבות ..הם הזיכרונות ..הדמיון..מלא תמונות..הם תמיד ישארו.


אהבתי אותך.


הלב שלי המשיך, הוא שייך למישהו שניכנע לו.