הרגע שאחרי עדות..

בכתה עכשיו מלאת תלמידים

אף אחד לא קיים בשבילי

אני מרחפת כמו בעננים..

מתארת אותנו יושבים על מדרגות

ואני מרגישה את ידיך הקרות



אני רועדת מקור ומפחד

אתה מחבק מחמם וזה לא עוזר

אני פוחדת כי זה מושלם מידי להיות ככה יחד

ומרעידה אותי כל מילה שאתה אומר



אף פעם לא חשבתי אולי היה לי אומץ

לנסות להוציא משהו שמתחבא בתוכי

הפרפרים מורגשים בבטן בלי סוף

מאוהבת בך בכל כוחי



אתה ידעת..העובדות היו ברורות

אבל בחרת לברוח ולשקר

רצית שאכעס שאשכח אבל למה?

למה חשבת שאני אוותר?



ועוד פעם מופיעה מולי מורה

מסתקלת וצועקת...ושואלת אותי שאלה

אבל דמעות חונקות ולא נותנות לענות

אני מתאמצת ומוציא משפט?: כי המורה אני אוהבת אותו...