אתה חשבת

אתה חשבת שנמאס לי ממך..וזה לא יכול להיות בחיים...


כי לי בחיים לא יכול להימאס לראות אותך, לשמוע אותך, להרגיש אותך..


אני זוכרת את המבט שהתנגש מול זוג עיניך, הקול הבס שלך, והידיים הרכות שלך


חיצונית אתה כל כך קרוב אליי, ומבפנים כל כך רחוק...רחוק מדי..


והחיוך - החיוך שתמיד העלתי כי אתה תמיד באיזשהי צורה הצחקת אותי, לא יודעת איך אבל הצלחת בכל פעם.


אתה עם האדישות לתנ"ך, אתה עם הציניות ללשון, אתה עם הגאונות למתמטיקה ואנגלית, אתה עם הקשיחות בהיסטוריה...


וישבתי, ושתקתי, רציתי רק לשמוע מה אתה אומר, מה אתה יודע, על מה אתה חושב ואיך במבחנים אתה כזה רגוע..


כמה דיברנו, כמה צחקנו...כמה שתקנו.


אבל אז הגיעה התקופה שבה כל אחד היה עם החברים שלו ואני הייתי עם החברות שלי...אני התחבקתי והתקרבתי ממש לידידים שלי ואתה לגמרי לידידות שלך..


כמה קנאתי, כמה רציתי לחזור להיות זאתי שאתה יודע להצחיק, זאתי שאתה מביט רק במבט ציני כשאומרת משהו טיפשי, כמה רציתי שנחזור להיות מה שהיינו.כל כך קרובים.


ועכשיו הכל שונה..


אני מנסה כמה שיותר להתקרב ואתה נראה כל כך רחוק..זה לא אומר כלום אולי בישילך אבל בישילי זה כן, וכאשר אתה ניגש אליי שזה לפחות פעם ב...אז אני עסוקה במשהו ואני מצטערת על כך.כי אני רוצה להיות פנויה רק בישבילך.


אז אולי הסברתי כמ שיותר...


שבחיים לא תמאס עליי..כי זו לא אני שהפסקתי לאהוב אותך..


זה אתה.