לו רק ידעת... מכל הלב

אני נזכרת שנתת לי את הנשיקות שאני אוהבת, על הלחי, מתוקות כאלה, ואני הייתי מחייכת מאושרת ואתה מאושר כי אני מאושרת. היית לוחש לי שאתה אוהב אותי, מחבק אותי צמוד צמוד, והיינו יכולים להישאר ככה שעות, כי היה לנו טוב ביחד, אחד עם השני, ידענו שעכשיו הכל בסדר. השיחות הארוכות שלנו בלילה, על הכל, לא היו סודות. צחקנו, שתקנו, אפילו בטלפון היינו נותנים נשיקות קטנות, והרגשנו...                         


הדייטים בבצפר, שרק רצינו שיימשכו והצלצול קטע אותם באמצע. שגם בתוך כל האנשים בבצפר היינו מוצאים את המקום השקט שלנו, שבכל זאת נוכל להיות ביחד, גם אם למעט זמן. היית בא אליי המון, והמשפחה אהבה אותך. אפילו כשבאת לנורא מעט זמן אני הרגשתי טוב, רק לראות אותך נתן לי תחושה עילאית כזאת, תחושה כל כך טובה. דיברנו וצחקנו, ואפילו שסתם שכבנו צמודים אחד לשני היה לי כיף כי ידעתי שיש לי אותך, ולא חשבתי בכלל שתעזוב. שהיית מחזיר אותי הביתה מאוחר, והיית מלווה אותי עד הבית, רציתי שהדרך הזאת לא תיגמר, יד ביד או סתם צמודים הלכנו, דיברנו, חייכנו, ובסוף לא רציתי שתחזור הביתה כי כל כך נהנתי, כל ערב.


ועכשיו, אתה כבר לא שלי. וכל מה שנשאר לי זה הזיכרונות המתוקים האלה. נשאר לי רק לחשוב עליהם ולהצטער שאתה לא פה כדי להמשיך אותם, שלא יהיו רק זיכרונות אלא מציאות מושלמת, כמו קודם. ובבוקר, שאמא באה, נותנת נשיקה ומעירה אותי, אני יודעת שהיא אוהבת אותי. אבל זה לא מספיק לי. אני יודעת שאתה לא ואני לא רוצה לקום בכלל כי אני מרגישה שאין לי למה. זה סתם יהיה עוד יום, עוד יום שאתה לא תהיה בו. וזה קשה. זה כל כך קשה לחשוב שאיבדתי אותך כל כך בקלות. שאיבדתי אותך. לתמיד. אתה רוצה שנישאר ידידים. אבל אני לא רוצה להיות ידידה שלך, אני אוהבת אותך. אוהבת אותך כל כך וכידיד אני לא צריכה אותך. אני צריכה אותך כאהוב שלי. זוכר? שהיית קורא לי "אהובתי" ואני הרגשתי בעננים, הרגשתי מיוחדת וידעתי שיש לי מישהו שבאמת אוהב אותי. או שלפחות ככה אני חשבתי. אהובתי... איך אהבתי שקראת לי ככה... הצליל של המילה נשמע כל כך טהור, בעיקר כשהוא בא ממך. אני עייפה כבר מלחשוב עלייך. אתה לא יוצא לי מהראש והמחשבות כל כך רבות, על דברים שהיו, דברים שאינם ודברים שהיו יכולים להיות. כואב לי בלב, כי הוא שבור עכשיו. והתחושה הזאת לא עוברת, תחושה רעה, שאני מתגעגעת ורוצה אותך פה לידי אבל בעצם זה לא אפשרי, מתי היא תעבור כבר? שתעבור! אני סובלת... אף פעם לא הרגשתי כל כך רע עמוק בפנים, וזה עצוב לי, עצוב לי כל כך. לראות אותך, לדבר איתך, ולדעת שלא יהיה לי אותך יותר שוב לעולם. אני לא חשבתי שככה אני ירגיש ושיהיה לי כל כך קשה לאבד אותך אבל מסתבר שעד שמאבדים מישהו לא יודעים כמה הוא היה חשוב לך, ועכשיו אני מבינה, שאני לקחתי אותך כמובן מאליו אולי, ורק עכשיו אני יודעת שאתה כל כך חשוב לי ושאני באמת באמת אוהבת אותך. אוהבת אותך כל כך. אני רואה זוגות מתחבקים, אוהבים ואני נזכרת שלפני לא הרבה זמן גם אני הייתי במצב הזה, איתך. ועכשיו כבר לא וזה צובט לי בלב. אני רוצה לחזור למצב ההוא, שאהבת... אפילו בחדר שלי קשה לי להיות כי כל דבר מזכיר אותך, אפילו המיטה, המיטה הפרטית שלי מזכירה לי אותך. כי שכבת עליה, כי התחבקנו עליה. כי נישקת אותי, כי פשוט היינו בה ביחד. אני מדמיינת אותך, והבטן מתהפכת. אני פתאום מבינה מה היית בשבילי וכל כך עצוב לחשוב על העובדה שלא תהיה יותר. אני חושבת שהבנתי כבר שאין יותר אני ואתה, אבל אני פשוט לא מוכנה להשלים עם העובדה, כי זה באמת קשה. זו הייתה אחת התקופות היותר טובות שהיו לי בחיים, אתה הכנסת לי כל כך הרבה אור לחיים, אפילו אם רק לחודשיים. וחוץ מלהודות לך עמוק בלב שלי, אין לי מה לעשות. עכשיו אני חושבת על זה, עד שנפגשנו החיים שלי היו בסדר גמור, וכשהיינו ביחד הם אפילו כל כך יותר מבסדר גמור, ובעצם עכשיו שאתה כבר לא פה הם צריכים להיות בסדר, כמו קודם,ואולי קצת יותר כי למדתי דברים, והתבגרתי אבל אני לא רוצה בסדר, סתם בסדר, בסדר שאתה לא נמצא בו כי זה כל כך לא שווה. נמאס לי לבכות, עלייך, עליינו שכבר לא יהיה. נמאס לי אבל הדמעות לא מפסיקות לרדתת, ואני לא שולטת בזה. אני לא זוכרת את עצמי בוכה כל כך הרבה בגלל משהו. אף פעם לא היה לי כל כך עצוב.