המכתב שליבי כותב ...

נגמרו כבר המילים... נגמרו גם הדמעות... הכול נעצר ואנו ממשיכים עצובים וכואבים. שמיים זועקים ואנו כלא מקשיבים רגשות כואבים בעולם של עצבות...


הכול נראה כה קודר הלילות כמו הימים עוברים בבדידות... יש פה אהבה והיא אינה יכולה להתממש יש פה רגשות של אוהבים שאיבדו דרכם.


המבטים בעיניים הן המילים שמביעות הכול ולא מביעות דבר... כול כך קרובים עמוק בלב ויחד עם זה כול כך רחוקים... רק הולכת בדרך החיים אין לי עוד כוחות להלחם עוזבת אותך לתמיד.. אל תשכח , אל תשכח בבקשה כי אני לעולם לא אשכח והשמיים תמיד יבכו את אהבתנו.


פחד אומלל כול כך הרבה גזל הוא ניצח אותנו אז מה עוד נשאר... אומרים שהעיניים הם ראי הנפש ואני מאמינה בזה בכול פעם שמביטה בעינייך אני מרגישה אותך את אהבתך אך הפחד גם הוא נמצא הוא מאיים כול כך מביס את ליבנו.


מתהלכת בין חיים למוות שבתוכי כול כך הרבה בדידות קשה בלעדיך.. הפחד האומלל אותי ניצח לקח הכול ואני את כוחותיי אבדתי מוכחה ללכת הגיע זמני הגיע הזמן לומר שלום לאהבה הזאת מאוחר מידי בשבילה...


אוהבת ולא שוכחת...