הספסל שליד העץ

הלכנו ביחד, יד ביד. הייתה רוח קצת קרירה אבל לא ממש התייחסנו אילה, מה שבאמת היה חשוב לנו זה שאנחנו ביחד. אני והוא.

עצרנו בספסל שליד העץ שאהבנו, התיישבנו בספסל, הוא לא שיחרר את ידי לרגע כאילו הוא פחד שאני יברח או יעלם. הסתכלתי בעיניו, דבש הוא קורא להם! הוא לא הפסיק לחזור ולומר לי שהוא אוהב אותי ואני לא הפסקתי להביט לתוך עיניו!

מי יכול לחשוב שבגלל שנייה אחת של תמיהה יכול לשנות את כל חי. הרופאים אמרו שזה מיקרה אבוד....

והינה היום..אני פה בספסל שילד העץ שאהבנו הרגשתי שהוא שיחרר את ידי....ונעלם..