אהבה ראשונה.

זה היה בתחילת כיתה ט', הגעתי לחטיבה , ואז ראיתי אותו , הילד הכי מקסים בעולם,
לא יותר מידי גבוה ולא יותר מידי נמוך , שיער שחור ועיניים חומות - הילד המושלם..

הוא עבר לידי ודחף אותי קצת הצידה (המסדרון היה מלא ילדים) , הוא שם לב שהוא דחף
מישהי ואז אמר לי סליחה והמשיך בדרכו.

אחרי זה גיליתי שהוא איתי בכיתה ובכל ההקבצות - חלוווווווווווווווווםם!!

אבל הוא כמובן לא שם לב אליי.. עד יום אחד שחבר שלו בא אליי ואמר לי שאני יפה,
נהייתי ידידה מאוד טובה של חבר הכי טוב שלו היינו מדברים כל היום בפלאפון
ובאייסיקיו. אבל הוא , עדיין לא שם לב אליי.... =[

יום אחד חבר שלו אמר לי שהוא אוהב אותי והוא רוצה שנהיה חברים, ואני לא ידעתי מה
להגיד לו כי אני לא אהבתי אותו לפחות לא כמו שהוא אהב אותי, איך אני יגיד לו שאני
אוהבת את החבר הכי טוב שלו?!

אז אמרתי "טוב אני כבר אוהבת אותו כבר יותר מידי זמן והוא לא שם לב אז אני ינסה עם
מישהו אחר" מה שלא ידעתי זה שהוא גם אוהב אותי ואני פגעתי בו - פגעתי בו ולכתי עם
החבר הכי טוב שלו , למרות שלא אהבתי אותו.



יום אחד הוא דיבר עם החבר הכי טוב שלו באייסיקיו ואמר לו שהוא אוהב אותי- ואז הם
רבו - והכל ב-ג-ל-ל-י-!

הרגשתי נורא! כולם אמרו שהם רבו רק בגללי והאשימו אותי.

לבסוף נפרדתי מחבר שלי (חבר הכי טוב של מי שאני אוהבת).

כשהוא גילה שנפרדתי ממנו הוא היה הכי שמח בעולם.. אבל אני עדיין לא התייחסתי אליוו
למרות שאהבתי אתו (טיפשי נכון?!) פשוט הרגשתי שאני לא יכולה ככה לסכסך בין שני
חברים..



וככה נתתי לאהבה הכי גדולה שלי לחמוק מידיי...

=[