נימאס לי מאהבה כבר :(

נימאס לי פשוט ככה.

אני תמיד קוראת על סיפורי אהבה של אחרים,ואומרת לעצמי

"למה לי לא מגיע אהבה כמו באגדות,עם סוף טוב למה?!"

תמיד הבנים שהייתי איתם בקשר אחריי כמה זמן ניפנפו אותי או שאני אותם,אני כבר
מתחילה להרגיש שמשהו דפוק בי!

כאילו מה זה בגלל שאני רגישה מידיי?!שאני נותנת יותר מידיי מעצמי?!

מה כאילו הבנים רוצים שאהיה רעה אלייהם ולא אראה להם ייחס ורק אדישות?!

ממש נימאס לי להיפגע מכל אחד,בהתחלה הכל ורוד,זורקים מילים ללא הפסקה,

שגורמים לך לעצמך להרגיש הכי טוב,שהוא הכי אוהב בעולם וכל החארטות

האלו...את מרגישה הכי טוב עם עצמך הכי טוב בעולם.



את כל הזמן מחייכת,לא משנה מה אם עצוב או רע,החיוך לא יורד מהפנים,

הוא לא יורד עד כדי כך שאנשים היו מעירים לי ואומרים לי:"תפסיקי לחייך","מה יש
לך","כל היום את מתעסקת בפלאפון".

ורובם לא יידעו שבתוך ליבי מתווצרת לה אהבה,שאני חשבתי שסוף סוף זאת

האהבה שכל כך חיכיתי לה,ורק אחריי חודש גיליתי כמה אני טועה ואיך זה שוב חוזר על
עצמו.



אני מרגישה כבר מגנט שמושך אלייו את המניאקים ואת הפוגעים,זה כבר

ניהיה הרגל בשבילי,דבר שחוזר על עצמו יותר מידיי פעמים.

מכירה מישהו,הוא והמילים שלו,הודעות לפון ושיחות עד השעות המאוחרות,

השיחות טלפון והציחקוקים,ואיך שהלחיים שלי היו כואבות ואדומות אחריי כל

שיחה,ואם זה המפגשים הקטנים בשעות הלילה,הנשיקות ושוב המילים

שנותנות לך להרגיש כייף וטוב.



ואז זה מגיע פתאום ההודעה שאני כבר התרגלתי לקבל,"מצטער יש לי בלאגן

בראש" או "אני לא חושב שמתאים לי קשר כרגע",ועוד מלא סוגים של הודעות

כאלו,ניהיה לי כבר אוסף שלם של הודעות חארטה ככה אני קוראת להם.

ניהיה לי חור בלב כל כך ענק,שאני לא חושבת שמישהו אי פעם בעולם,יוכל

לרפאות או למלאות אותו שוב.

אני יושבת בלילות לפעמים לבד,חושבת ומתפללת,ופשוט אומרת לעצמי:

"למה,למה לא מגיע לי אהבה?!למהה אני תמיד ניפגעת?!"

אלוהים בבקשה דיי נימאס לי הלב כואב יותר ויותר מפעם לפעם,כבר לא נותרו

לי דמעות בגוף.



אני חושבת לעצמי אוליי אלוהים מנסה ללמד אותי לקחים מכל קשר לקשר...

אבל אני לא מבינה כבר כלום,אני רואה רק מיום ליום את החור שבלב שלי גדל,מה כבר
ביקשתי?!מישהו לאהוב,ושייאהב חזרה?!

זה לא משהו גדול,אז אלוהים למה אינך שומע את מה שליבי זועק לך לילה ויום?!הלב
מתכווץ ושוכח מזה להרגיש אהבה ולהיות נאהב,הוא מיום ליום

מרגיש רק כאב גדול,נימאס לו גם הוא רוצה להרגיש טוב לא רק אני!



אני יושבת כאן על המחשב, שומעת שירים שקטים ופשוט הדמעות זולגות להן

מעצמן,זולגות על כאב שחוויתי שקשור לאהבה,ניזכרת בכל ה "אהבות הגדולות שלי"שכך
חשבתי,ורק יותר בוכה,אני מרגישה כבר רחמים לעצמי.



לפניי שאני תמיד יוצאת עם החבר'ה שלי,אני מנסה לעודד את עצמי,עומדת מול

המראה מתלבשת הכי יפה שייש,מתאפרת ומשקיעה,אוליי סוף סוף אפגוש את

האחד,שייגאל אותי מיסוריי,ואז חוזרת הבייתהעייפה ומתוסכלת,עומדת מול

המראה ואומרת:"רואה שומדבר לא עוזר"...אני מתחילה להתייאש,אני

מרגישה דיכאונית בזמן האחרון.

שאני יושבת עם עצמי לבד,אם זה בבית או בשבוע שאני בבסיס...מנסה תמיד

להיות מוקפת אנשים,כדי לא להיות לבד ולחשוב על אותם הדברים שכואבים

לי מאוד בלב.



תמיד שומעת דבריי עידוד מחברים שלי,מחברות ובמיוחד מאחי שתמיד אומר

לי :"ללי יהיה בסדר,בסופו של דבר תימצאי אותו,ואז את תביני למה חיכית לו

כל כך הרבה זמן".



ואני מנסה לחשוב על מה שהוא אומר כל פעם מחדש,מנסה לעודד ת'עצמי,קמה

על הרגליים וחוזרת למיטבי,כל פעם ככה,נופלת וקמה נופלת וקמה,עד שיום

אחד יימאס לי לקום ואהיה כל כך שבורה.



אז אלוהים בבקשה מימך אל תיתן לי שוב להיפגע ולהישבר מיזה כל כך.

בסך הכל ביקשתי אהבה מישהו לאהוב וייאהב בחזרה,ולא מישהו שיזרוק אותי,

ואחריי כמה חודשים יחזור ויבין מה הוא הפסיד,כי אתה יודע שייש אצלי חוק,

שאני לא משחזרת את העבר כי זה ניהיה רק יותר גרוע,מי כמוך יודע



נימאס לי להרגיש מושפלת,מתוסכלת ופשוט ילדה דיכאונית...תיראה מה חוסר

אהבה עושה לי,רק תחשוב לעצמך שאם תיהיה לי אהבה,אני אחזור להיות ה-הילה של
פעם,שפשוט אוהבת את החיים,ומנסה לעשות טוב לעולם בעזרת

חיוך קטן,שאוהבת לבלות ולהינות בכל סביבה שתיהיה.



אלוהים אני רק מבקשת אהבה.

א ה ב ה.