אהבה שלא אשכח לעולם :[

זו הייתה השנה הכי גרועה שהייתה לי בחיים.

הייתי בת 16 ועבדתי בחנות בגדים.

שנאתי את העבודה הזאת, היא לא הייתה מיוחדת וגם המשכורת הייתה נמוכה.

אבל הייתי צריכה קצת כסף לעצמי.

עבדתי כמה פעמים בשבוע משמרות בעבודה. [צהרייםערב].

בערב אחד בסביבות 8 כנעלצתי לסגור את החנות נכנס איזה לקוח מדהים.

הוא לא היה מדהים כמו אליל או משהו, פשוט הבחנתי בו את החיוך הזה והמבט הזה שתמיד
חלמתי עליו.

הוא התפרץ ואמר שהוא שכח שם אתמול את הארנק שלו, אמרתי לו שאין פה שום ארנק ולא
הייתה לי משמרת אז אין לי מושג.

הוא התעקש אז הסכמתי הוא התחיל לחפש מהר בכל החנות וראיתי שהוא ממהר אז התחלתי
לעזור לו כדי לא להתעקב.

לא מצאנו והוא נאנח שכנראה איבד במקום אחר.

סגרתי את החנות ואחרי יום עשיתי משמרת צהריים והוא הגיע שוב.

כולי הסמקתי מהמבט הזה שלו שמצמרר.

והוא הגיע רק כדי להגיד לי תודה על ההעזרה אתמול מצאתי את הארנק.

שאלתי את עצמי "רק בשביל תודה הוא הגיע?".

עניתי לו "אין על מה, אני שמחה שמצאת אותו".

הוא נכנס והתחיל למדוד בגדים. אז כבר הבנתי שכנראה הוא בא לקנות משהו.

והתבאסתי אבל חפיף.

אחרי זה הוא הגיע אליי ואמר שאין פה בגדים במידודת שלו.

עניתי לו שהמידודות שלו נגמרו ושיגיע בשבוע הבא.

חיכיתי לו בשבוע הזה ואפילו קבעתי כמעט כל יום משמרת.. אבל ביום ההוא שלא קבעתי שום
משמרת הוא הגיע.

ואפילו שאל עליי.

הוא דיבר עם המוכרת השנייה עליי ושאל בת כמה אני ודברים אישיים.

כלכך קפצתי מאושר . אבל אז התברר לי שהוא בן 31.

31? צעקתי.

בקושי 20 חשבתי שיש לו.

מיד ירד לי החשק לחשוב עליו או אפילו על החיוך הכובש שלו שלא שכחתי עוד.

במשמרת הבאה שלי הוא שוב הגיע.

"ממש לקוח קבוע כאן הא?" אמרתי.

הוא ענה לי "אני מגיע לפה רק בשבילך".

מאז המשפט הזה כל הבטן שלי רעדה הלב שלי התפוצץ מרוב דפיקות.

שאלתי אותו :"אתה יודע בת כמה אני?"

הוא ענה לי: "18 לא?"

לא הבנתי, הרי הוא שאל את המוכרת היא שיקרה לו? תיארתי לעצמי שכן, שיהיה לי סיכוי
איתו.

אבל אמרתי לו את האמת. שאני בת 16. והוא התאכזב.

מאז הוא בקושי הגיע, קבעתי פחות משמרות ובכלל לא התחשק לי יותר להגיע לשם.

אחרי זה קיבלתי טלפון. וזה היה הוא, הוא התקשר לשאול אם אכפת לי אם אני אצא איתו
בערב.

הייתי בפאניקה לא ידעתי מה ללבוש, איזה נעליים לנעול איזה בושם לשים.

עניתי לבקשה שלו והוא קבע איתי במקום שלא הכרתי..

בפגישה הזו הכרנו יותר, התחלתי לחבב אותו. אפילו לא היה לו אכפת שאני בת 16.

אבל הוא היה עדין איתי בהכל.. אחרי כמה פגישות הוא הודה בפניי שאני האחת שלו ושהוא
רוצה להיות איתי ושבחיים הוא לא הרגיש כלכך טוב ליד מישהי.

היינו ביחד חודשיים. הוא רצה לבוא אליי אבל פחדתי שאמא שלי תגלה שאני יוצאת עם גבר
בן 31.. אז שאלתי אותו למה אני לא יכולה לבוא אליו?

הוא לא ענה. הוא פשוט התחמק כל פעם.

אבל אהבתי אותו בצורה שבחיים לא אהבתי ולא אהב.

היו לי את הדפיקות האלו שלעולם לא היו לי ליד מישהו, החיוך הזה שהעלתי כל יום מחדש.

הוא היה מחבק אותי, מלטף, מנשק.

אפילו לא הרגשתי את הפרש הגילאים בינינו..

אחרי זה אמא שלי גילתה. הוא צלצל אליי ואמא שלי ענתה..

היא שאלה מי זה ולמה הוא מצלצל והוא ענה שהוא חבר שלי והיא תיחקרה אותו וגילתה שהוא
בן 31..

היא הכריחה אותי להפסיק להפגש איתו ולהתפטר מהעבודה הזו שלא יגיע לשם.

הוא לא ידע איפה אני גרה.. אבל אחרי שנפרדנו הוא הגיע אליי עם זר פרחים ואמא שלי
פתחה את הדלת עם פה ענקי שאפילו אני לא הבחנתי למה.

היא העיפה עליו את הדלת ונעלה.

היא הייתה שקטה יום, יומיים עד שהתפרצה עליי .

"את יודעת שהוא אבא?"

משם לא הגבתי.

האמת שגם לא רציתי לענות לה כי זה כאב לי.. כאב לי שהוא לא סיפר לי שהייתה לו
משפחה.

לא רציתי לדעת אם האהבה שחוויתי איתו הייתה אמיתית או סתם עוד סטוץ בשבילו.

המקרה הזה הפך את השנה שלי לגרועה מכולן.