אהבה בשבי

כתבתי אותו לפניי 5 שנים...כשהייתי בת 13

(כן כן מסתבר שהייתי כישרונית פעם)

תתחשבו =)













הילה ודור בנה שכבר בן 4 נכנסים לבית.

"אמא, אמא תפתחי לי את המעיל אני לא מצליח לפתוח את הכפתור."

צלצול טלפון קוטע אותו.

"דקה חמודי" היא עונה לו ורצה לטלפון.

-"הלו"

-"הילה,מתוקה שלי, זה רותם"

הילה מרוב הלם משתתקת ולא מצליחה לענות לו.

-"הילה, חזרתי!!!"

היא מתעוררת מהירהוריה כששומעת את צעקותיו של רותם דרך השפורפרת.

-"התחתנתי עם רן" עונה לו.

דור ניגש אליה, "נו, אמא, תורידי לי את המעיל!!!"

רותם מנתק והיא פורצת בבכי.







הילה היתה בת 17 כשהכירה את רותם.

דרך רן כמובן, זה היה בתחילת הקיץ, הקיץ הכי מדהים שהיה לה בחיים.

היא ורן הלכו לים. הוא ראה את רותם חברו והכיר לו את הילה.

היא ראתה את הניצוץ בעיניו הכחולות והגדולות והוא ראה את הניצוץ בעיניה החומות.

לאחר כשבוע הם התחילו לצאת קבוע אף אחד לא האמין שהם יוכלו אי פעם להפרד אחד מהשני
ולאבד את האהבה הכל כך יפה וכל כך תמימה שלהם.

לאחר כשנה הם התארסו היא הייתה כבר בת 18 והוא חייל בקרבי בן 19 הילה לעומתו החליטה
לעשות שנת שרות היא תמיד פחדה מהצבא.

הם היו מאושרים ביחד, היו נפגשים בסופי שבוע והיו נהרגים מגעגוע כשהוא היה סוגר
שבוע בבסיס.

ככה זה המשיך עד ששלחו אותו לגבול בצפון (כמה עצוב שזה כל כך מתאים עכשיו בזמנים
האלה)הם היו בקשר טלפוני יום יום לאחר שבוע היא גילתה שהיא בהריון ממנו היא ציפתה
שיתקשר אליה כמו כל יום בלילה בלילה לפניי שהוא הולך לישון מהיום הקשה שעבר עליו...
אבל הוא לא התקשר.

היא ניסתה להתקשר אליו למחרת אלפיי פעמים אך הפלאפון שלו לא היה זמין.

וזהו יותר היא לא שמעה עליו.

לאחר תשעה חודשים מיגעים של הריון בבדידות היא הולידה את דור ולא שמעה עדיין כלום
מרותם.

היא ניסתה לחקור עם אמא שלו אבל זה לא עזר הן חקרו וחקרו ולא היה תוצאות

הבנאדם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

אנשים אמרו שהוא נהרג...לאחר שנה של חקירות ללא תוצאות היא התחילה להאמין להם.
הניצוץ בעיניה נעלם.

אמו לעומתה התעקשה והאמינה שהוא עדיין חיי היא לא הצליחה לצפות לו וחלתה במחלה קשה.
הילה הייתה איתה עד יומה האחרון...כמה רגעים לפניי שמתה היא קיללה את הערבים והילה
ניסתה להרגיע אותה מהטמבח ופתאום... שקט... היא לא הבינה איך הצליחה להשתיק אותה כל
כך מהר וכשחזרה לחדר קלטה בדיוק למה...

רן תמך בה מאוד. איך לא? הוא הידיד הכי טוב שהיה לה בזכותו הכירה את רותם.

וכמובן הוא היה מאוהב בה עוד מאז שהיו קטנים והיא היתה מודעת לזה.









עברו השנים ודור היה כבר בן 4. הוא תמיד שאל על אבא שלו.

יום אחד שאל את רו על אביו והוא ענה לו שהוא אבא שלו...הילה הייתה מזועזעת ומאוד
כעסה עליו. אך לא אמרה כלום.







5 שנים עברו מאז שהוא נעלם

5 שנים הילה לא שמעה כלום מרותם

5 שנים של ציפייה

5 שנים של בכי יום יום לילה לילה

5 שנים של כאב תמידי







רן לא הפסיק להתחיל איתה עד שהיא נענתה לו הם החלו לצאת...הוא הציע לה נישואים והיא
הסכימה, למרות שעד עכשיו היא לא מבינה למה.

אחריי חודשיים הם התחתנו.









יום אחד הילה ודור יצאו לטייל

"דור רק בן 4 וכבר יש לו מחזרות" אמרה לעצמה בלב כשהביטה בדור וילדה בגילו מדברת
איתו "איך לא, הוא כל כך דומה לרותם, יש לו את אותו ניצוץ כמו שהיה לרותם איתי."

היא נזכרה ברותם, אחחח כמה שהיא אוהבת אותו.

"אמא, בואי נלך הבית" צעקתו של דור קטעה את מחשבותיה.

" `הביתה` לא `הבית`, חמודי, יאללה בוא!"









הילה ודור נכנסים לבית.

"אמא, אמא תפתחי לי את המעיל אני לא מצליח לפתוח את הכפתור."

צלצול טלפון קוטע אותו.

"דקה חמודי" היא עונה לו ורצה לטלפון.

-"הלו"

-"הילה,מתוקה שלי, זה רותם"

הילה מרוב הלם משתתקת ולא מצליחה לענות לו.

-"הילה, חזרתי!!!"

היא מתעוררת מהירהוריה כששומעת את צעקותיו של רותם דרך השפורפרת.

-"התחתנתי עם רן" עונה לו.

דור ניגש אליה, "נו, אמא, תורידי לי את המעיל!!!"

רותם מנתק והיא פורצת בבכי.









הוא ישב כשתי דק` עד שהנהג מונית שהביא אותו לת"א שאל אם הכל בסדר איתו רותם אמר
שכן והביא לו את הכתובת של ביתו בתקווה שזה עדיין ביתו.

הם מגיעים, רותם משלם לו ונכנס לכניסה של הבניין, עולה לאט במדרגות כואב לו כי כל
הגוף שלו מלא חבלות הוא הגיע לדירה נאנח ודפק בדלת.

דודתו פותחת לו את הדלת מסתכלת עליו לא מאמינה "רותם זה אתה?!?! זה אתה?! או שאני
רואה רוח?!? אני הוזה..זה לא הגיוני חמש שנים וכלום ממך.."

"דודה זה אני- רותם, את לא הוזה..." הוא קוטע את דבריה.

היא פורצת בבכי "שהשם ישמור, איפה היית?!" אומרת לו ומכניסה אותו מיד הביתה.

"לקחו אותי בשבי... הערבים" אמר רותם והראה לה את כל החבלות בגופו.

"אז איפה אמא?! התגעגעתי אליכם כל כך!"

"מה לא שמעת? רותם, יקירי, אמא..היא...היא חלתה במחלה קשה היא נפטרה...הילה ורן
חברך טיפלו בהכל"

רותם לא האמין למשמע אוזניו ביום אחד איבד את שתי הנשים שהיו לו יקרות מכל...היא
התחיל למרר בבכי.

דודתו הרגיעה אותו והם נסעו יחד לבית הקברות.









-"הלו, רן, מה קורה זה שי, מה שמעתי אתה עובר לגור אצל הילה? הגיע הזמן באמת"

- "כן סוף סוף"

-"טוב תהנה לך"

צלצול בדלת.

"תכנס, וקח את הדברים בסלון למשאית תודה אחי על כל העזרה הייתי חייב אותך בשביל
להעביר את כל החפצים שלי להילה" צעק רן מהחדר והמשיך לדבר בטלפון.

רותם נכנס לחדר, רן מסתכל עליו בעינים פקוחות לרווחה ומנתק את השיחה.

"אז מה חזרת לחיים?" שאל רן.

"כן כפי שאתה רואה...רן אתה יודע שאני שונא תבדיחות שלך ברגעים הכי לא נכונים אני
רואה לא השתנת בכלל...הייתי בשבי" ענה לו רותם.

"אני מניח ששמעת עליי ועל הילה" אמר רן

"כן, איך יכלתה לעשות לי את זה היינו אחים ו..."

"תשמע, אני מאוד אוהב את הילה תמיד ידעת את זה ועכשיו גם היא אותי אני מבין שהיא
הייתה שלך אבל עזבת אותה בשביל הצבא שלך עכשיו תביא לנו להיות ביחד אני
מאוה...אנחנו מאוהבים...התחתנו"

"לא באתי לדבר על הילה,אבל שמעתי שיש לכם ילד" אמר רותם ונזכר בקולו של דור כשדיבר
עם הילה.

רן לא ענה לו. הוא ידע שאם יגיד שהבן הוא בעצם של רותם ולא שלו הם יחזרו על בטוח
לכן העדיף לשמור את זה לעצמו.

"טוב...אתם כבר לא קיימים בשבילי. באתי לדבר על אמא שלי" רותם קוטע את השתיקה
שנוצרה. "היא סבלה הרבה?"

"כן..היא כל הזמן רצתה אותך, רצתה לראות אותך היא זעקה צעקה קיללה את הערבים אבל
הילה עודדה אותה איכשהו ועזרה לה מאוד".

"בטח, שניכם עזרתם לה כדי שאני לא ישב לכם על המצפון לא ככה?"

"אתה יודע שזה לא נכון גם אם זה היה מישהו אחר היינו עוזרים אתה מכיר אותנו" ענה לו
רן וניסה לשכנע את עצמו בדבריו.

"טוב, אין לי מה לחפש פה יותר. ביי, אה ותודה על הכל...במיוחד על שגנבת לי את אהבת
חיי" אמר רותם והלך.

"בבקשה, התענוג שלי" לחש רן אחרי שרותם יצא.













הילה שכבה במיטה כבר כמה שעות ולא מפסיקה לבכות.

רן נכנס הביתה.

"רותם צלצל" היא לוחשת "הוא חזר".

"אני יודע...פגשתי אותו" ענה לה רן.

"אני אמרתי לו שהתחתנו...לא הספקתי לספר לו על דור שלו ושלי הוא ניתק לי..." אמרה
ושוב פרצה בבכי.

"הילה, מתוקה שלי, אני חייב לספר לך משהו" אמר רן.

"שבוע לפני שהתחתנו הגיע אליי מכתב מרן שהוא סיפר שהוא חיי..." המשיך רן.

"מה?!?!?! למה לא סיפרתה לי אתה נוולה!!" צעקה הילה.

"למכתב לקח להגיע לפה שנתיים... שעה אחריי הוא יכל למות עזבי
שעה..יום...שבוע...חודש אפילו אם שנה אחריי הוא יכל למות כבר! לקח למכתב להגיע
שנתיים את מבינה בשנתיים האלה הוא יכל למות...אני לא רציתי לפתח בך ציפיות סתם...כי
ידעתי שלקח לך הרבה זמן לשכוח אותו זה היה לטובתך" אמר רן.

הילה התחילה לצעוק עליו

"אתה חתיכת מניאק בן זונה!!! ומי אמר ששכחתי אותו בכלל?! אני לא שכחתי אותו
אפעם!!!! תמיד אהבתי אותו הוא אהבת חיי הוא!!! לא אתה!!!".

רן החטיף לה כאפה הגונה.

"צא עכשיוווו מהבית שלי אתה נמצא בבית ש-ל-י ואתה מרביץ לי איך אתה מעז בכלל?"

"למרות שזה הבית שלך...אני הגבר פה..אני השולט פה" צעק עליה רן.

הוא בא להחטיף לה עוד כאפה אבל מישהו תפס לו את היד.

"רותם!!!" צעקה הילה וחיוך נמרח על פניה.

באותו רגע הניצוץ חזר לעיניה.

היא הרגישה בעננים היא ידעה שהכל יסתדר

היא ידעה שהיא תהיה שלו והוא יהיה שלה

לת=מ=י=ד=!