לנדב...

זאת לא אהבה, אבל זה כואב ומשהו כן נשבר,


אני יודעת שכמה שרגש הוא לא צפוי, הוא לא יכול להספיק להתפתח בכל כך מעט זמן...


אני יודעת שבטעימה הקצרה הזאת ממשהו שיכל להתפתח לרגש אמיתי, לא הספקת לחדור לי ללב...


אבל זה כואב, ואני נשבעת שיש לילות שעוברים כל כך לאט וכל כך לבד...


וזה בגללך, וזה בגלל שכמו שבאת פתאום הלכת פתאום,


ובלי לחזור או להראות סימני חיים...


חוץ ממני, אין שום עדות לעובדה שנפגשנו, שהיינו ביחד, וכמה הרבה זה הרגיש נכון...


ואני כבר יודעת יותר מדי טוב, הכל... אבל אתה אפילו לא זוכר...


וזה כואב, למרות שזאת לא אהבה...


זה פשוט לא הספיק להיות, כי אתה לא רצית לתת לזה הזדמנות אחת...


וזה בסדר, אתה לא חייב לי כלום, מעולם לא הבטחת לי דבר,


אבל היה בי משהו שקיווה, כל כך קיווה שתלחם על מה שיכל להיות לנו, למרות הבעיות...


הייתי משוכנעת שתרצה שננסה... לא הטלתי בזה ספק...


וזה היה קשה לגלות שלא אכפת לך לוותר על זה, ולמחוק את הכל ברגע...


וזה כאב, למרות שזאת לא הייתה אהבה...


אבל עכשיו, זה כבר נגמר... הדבר הזה, שאף פעם לא באמת התחיל...


הדבר הזה שתוך כמה ימים יכול להימחק גם מהראש שלי...


רק שאני לא רוצה למחוק אותך, כי אני יודעת שהכאב יישאר...


גם הרבה אחרי שאני ישכח אותך...


והוא ישאיר חור כזה שיזכיר שזה כואב, גם כשזאת לא אהבה...


ואולי,


ומה זאת בכלל אהבה..?


אם לא לכאוב על דבר שיכל להיות כמעט מושלם...


אבל הנסיבות היו נגד, אתה היית נגד


ואני?.... זאת לא אהבה...


בטח... זה סתם כואב...