על אהבה שנפטרה..

אהבה..הייתה לי אחת בחיים. אחת כזאת אמיתית וגדולה...

אהבה..כן, כן הייתה לי אהבה אחת בחיי, אחת שבשבילה למות הייתי מוכנה..

הוא היה אחד מאותם האנשים האלה שאי אפשר לשכוח, אחד כזה שכל שיר, פרח, ריח, טעם

מזכיר אותו..אחד שלא משנה היכן אהיה, תמיד אותו זיכרון מתוק של האהבה שלנו ילווה
אותי..אחד שכזה.

כ"כ הרבה זמן חיכיתי לו..ועד שהוא בא הוא נעלם כ"כ מהר..

לפעמים אני מתגעגעת אליו, אבל הכל כבר מת..האהבה הזאת, קברתי אותה..

כשגיליתי שהוא אוהב אחרת, כשגיליתי שהוא מאושר, הכל נעלם לי..פתאום ראיתי רק את
האושר שלו..לא חשבתי על שלי לרגע..פתאום ראיתי רק אותו והאהבה..האהבה מתה..

אף פעם אני לא אחזור לאהוב, אף פעם אני לא ארגיש..אף פעם..אני לא רוצה יותר.

כ"כ כאב כשהוא הלך, שאני כבר לא רוצה להתאהב.

אהבה, אהבה, אהבה...כולם מדברים עליה, אבל כולם גם שוכחים להזכיר כמה מכאיבה היא..

אני רוצה לבכות, אבל אני פשוט לא מצליחה..הדמעות לא יוצאות..בכיתי כ"כ הרבה על קברה
של האהבה..

זה בעצם מכתב הספד, פרידה, לאהבה..לאהבה שנקברה. אותה אהבה שאני לא יכולתי איתה, אך
גם לא בלעדיה..כ"כ הכאבת לי אהבה, פגעת, הרסת,ניפצת כל חלקה טובה..ועד ששוב רציתי
להתאהב, שוב הרסת..אני כבר לא שואלת למה אהבה, כי כנראה אף פעם לא אקבל תשובה..

אני קוברת אותך היום ואומרת לך שלום ולא להתראות...לעולם אני לא אתאהב יותר..באף
אחד..אהבה שלי, בשבילי את כבר לא רגש..את נפטרת.

שלום לך אהבה שלי...

עד עולם..

והלוואי שלעולם לא אצטרך להרגיש אותך שוב..

אהבה.