ההורים הם שטן או מלאך.?.

ישנם רגעים שאני מרגישה שהחיים לא יכולים להיות יותר גרועים,

ישנם רגעים שאני מחפשת את האור שבקצה המנהרה ולא מוצאת...

ישנם רגעים שהגוף מסרב לתפקד, והפה מסרב לדבר, לחייך ולאכול...

הרבה אומרים לי: "השתגעת, את חושבת שנותר לך מאיפה עוד להרזות, למה את עושה את זה
לעצמך?

אבל אני, מה אני יכולה להגיד, שהחיים כ"כ קשים שכבר אין אפילו רצון לאכול,שהחיים
כ"כ אכזריים שהפה מסרב להקשיב למוח.

יושבת אני וחושבת מה היה קורה אם הייתי נולדת למשפחה אחרת, מה היה קורה אילו היו לי
זוג הורים אחרים, האם גם אז הייתי בוכה, האם גם אז הייתי מרגישה שאין סיבה לחיות?

מדוע נתנו לי להאמין שהתפקיד של ההורים הוא לדאוג לנו, לתת לנו תחושת הגנה, בטחון,
שמחה ושלמות עצמית, מדוע רימו אותי בצורה אכזרית שכזאת, מדוע לא אמרו לי שההורים,
תפקידם היחיד הוא לדאוג לעצמם, לנוחיותם האישית, שבעצם ההורים הם דו- פרצופיים
שאומרים דבר אחד ועושים בפועל דבר נגדי ושונה לגמרי, שההורים בעצם חושבים על הסביבה
ועל החיים שבחוץ ורק אח"כ חושבים על הילדים ועל רגשותיהם. ההורים אומרים לך בפנים-
שלא אכפת להם מרגשותייך, מהבטחון העצמי שלך, מהמודעות העצמית שלך לעצמך, מהכבוד,
הגאווה,הכוח, התקווה, שמחת החיים והרצון לחיות- הם פשוט אומרים לך שכל-עוד אתה חיי
תחת אותה קורת גג יחד איתם אתה בעצם בובה בידיהם, חומר בידי היוצר, תפקידך לציית,
ולנהוג כדבריהם, גם אם זה מקובל עלייך או לא מקובל, רק תעז להביע דעה ותחוש את
זעמם, תחוש את צעקתם, ואת עינייהם השטניות מביטות בך בזלזול ואומרות: "האם נתתי לך
את זכות הדיבור"?

אז אני שואלת שוב: מדוע נתתם לי להאמין בשקר, מדוע לא לימדתם שההורים שלי הם בעצם
האוייב שלי ושדווקא ממנם אני צריכה להתגונן, מדוע לא לימדתם אותי איך לומר להם לא,
איך למור להם תנו לי לחיות בשקט, תנו לי לחיות בשקט, תנו לי למצוא את הייעוד שלי,
תנו לי לגלות את עצמי..

מדוע?