המלאך שלי. סיפור אהבה ראשונה.

עבר קצת זמן. הישתקמתי מאז.

עכשיו אני ממשיכה בחיים שלי. רציתי לחזור שניה לעבר להוציא את כל מה שהיה,

אפילו שהכל עדיין נראה לי כמו חלום בלהות גדול.



זה היה בחורף שהיה לפני שלוש שנים.

הכרתי חברה חדשה בבית הספר והחלטנו לעשות אצלה שבת, והוא היה ידיד שלה, אהבתי אותו
כמעט ממבט ראשון,

עד עכשיו לא הכרתי בנאדם מושלם ממנו, או בעצם.. מלאך

הוא גרם לי לחייך חיוך אמיתי,

הוא גרם לי לצחוק באושר.

הוא נתן לי טעם לחיות,

הוא היה המחשבות שלי,

והרגשות שלי, הוא היה הלב שלי

הוא היה הכל.

הוא מעולם לא ידע. מעולם לא היה לי את האומץ להגיד לו.

חיכיתי שנתיים שלמות שמשהו יקרה.

היינו יוצאים ביחד ומבלים

ולא היו לי רגעים יותר מאושרים מאלה.

זה היה משהו מטורף, כמו ערבוביה שלמה של אושר,

מבלבל,

כשראיתי אותו הדם שלי היה זורם פי 5 מהקצב הרגיל,

משהו בלתי מוסבר.הוא היה האנרגיה שלי, האנדרנלין שלי.

הוא היה הדבר שבשבילו התעוררתי כל בוקר, ונרדמתי אם חיוך על הפנים כל לילה.

הוא מעולם לא ידע.

ואני תמיד חיכיתי שמשהו יקרה.

שנתיים.

לילה אחד יצאנו ביחד למועדון.

הייתי שיכורה מהולכוהול. וגם ממנו.

משהו אמר לי שעכשיו אני צריכה להגיד לו.

לספר לו מה שהרגשתי במשך שנתיים,

מה שהיה נצור אצלי עמוק עמוק בלב ושיגע אותי.

אבל משהו עצר בעדי, חסם אותי

והוא אמר לי בקול רך,"דברי מתוקה על תפחדי, אני לא מכיר אותך יומיים ולא שבוע" והוא
חייך את החיוך המקסים שלו

אבל לא יכולתי.

עמדתי מולו, מגמגמת כמ דקות, משפילה את הראש

מחפשת את המשפט שיבטא את זה הכי טוב

רציתי לצרוח "אני אוהבת אותך!!!! למען השם!!!!"

אבל לא אמרתי כלום

המונית שלו כבר הגיע

והוא אמר, "לא נורא נדבר בפעם אחרת"

הסתכלתי עליו איך הוא מיתרחק,

ואז הוא הסתובב פתאום

"תהיה לי חזקה" הוא אמר

חייכתי

הוא קימץ את ידו לאגרוף

"תהיה חזקה" הוא אמר שוב, מחייך.

ואז הוא נסע.

וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.



שבועיים אחרי זה קיבלתי טלפון מחברה שלי

היא אמרה לי שהוא נרצח

שאלתי אותה למה היא משקרת לי ככה

והיא בכתה

עברו לפחות כמ דקות עד שהצטרפתי אליה

ובכיתי וצרחתי וצעקתי לאלוהים שיגיד לי שזה טעות

והדמעות לא הפסיקו, זה לא צחוק. הם לא הפסיקו

נסעתי להלוויה, אני לא זוכרת כמעט כלום, רק שבכיתי וערבוביה של צבעים וגשם, ורוח
וקור. ועננים עצומים מעליי ואנשים מחבקים אותי.

ובכיתי

וחזרתי הביתה ולא יצאתי מהחדר.

רק בכיתי

בכיתי כמה חודשים. קיללתי את השמש כשהיא זרחה בבוקר

וקיללתי כל שניה שעברה לי בלעדיו

סירבתי להאמין

חיכיתי שמישהו יגיד לי שזאת הייתה סתם מתיחה

שהקבר לא אמיתי. שהכל היה בצחוק.

אבל זה לא קרה.

יום אחד נסעתי לחברה הזאת. שבזכותה הכרתי את הבנאדם הנפלא הזה.

פגשתי שם את אח שלו, שהיה בדיוק כמוהו רק קטן יותר

כמעט ולא יכולתי לשמור על הדמעות שלא יצאו כשהייתי מסתכלת עליו.

והוא הבין ישר למה.

בלילה שתינו המון והשתכרנו.

כולם נשארו שם יושבים צוחקים.

רק שנינו מנותקים לגמרי

ואז הוא ניגש אלי

שאל אם אני רוצה ללכת לבקר את אחיו

אז עלינו יחד לקבר

שני אנשים שהחיים שלהם נחרבו ברגע

בשניה שהגענו היתפרקנו על הקבר, בכינו צרחנו. סירבנו לעזוב אותו.

הזיכרון הזה עדיין כואב לי בלב כאילו היה רק אתמול

והתמונה של אחיו בהירה ומדוייקת, לעולם לא תצא לי מהראש.

הוא היה כל כך קטן, וחסר אונים, אבל אם זה ביחד כל כך בוגר וחזק

זוג עיניים דומעות הביטו בי. עיניים שדמו דמיון מטורף לעיניו של אחיו, הוא היסתכל
עלי, שטוף דמעות, רציני כזה.

ואז הוא חייך אלי בקושי, את החיוך הזה

בדיוק כמו של אחיו, את החיוך המגיע, המקסים, שמדליק לכל בנאדם אור בעיניים.

והוא חיבק אותי

למרות שקשה לו בלעדיו בדיוק כמוני

ואולי אפילו יותר....

הוא אמר לי שהוא אפילו לא הספיק להגיד לו שלום

גם אני לא.













אפילו לא הספקתי לומר לו שאני אוהבת אותו.

אבל עכשיו הוא כבר יודע.

היה כבר מאוחר, עוד מעט אור בוקר, ואני רכנתי על הקבר, מחבקת ולא עוזבת. הוא משך
אותי בעדינות, אמר שחייבים לעזוב. וככה הלכנו מחובקים

מובסים ושבורים. אל תוך הלילה.