מכתב אלייך מכל הלב, שופכת את הרגשות....

אני עדיין זוכרת את זה. איך אפשר לשכוח, את החופש הגדול, תקופה מדהימה, יפה ,מרגשת.


הייתי דלוקה על ידיד שלי, הידיד היפה מכולם. כל הזמן הצחיק אותי, נהניתי רק לשבת ולהסתכל עליו במציאות, עליו בתמונות. פשוט נהניתי. ויותר מזה- נהניתי שגם הוא שולח מבטים פה ושם. ידעתי שמשהו רציני לא יצא מזה, כי הוא לא הטיפוס בשבילי, אבל עדיין.. פשוט נהניתי להיות איתו, לצחוק מהבדיחות שלו. זה היה דווקא דיי הרבה זמן, אמנם לא הייתי נעולה עליו ויצא לי להכיר בנים אחרים מאז, אבל הוא היה הכי מיוחד מכולם...


אומרים שהדברים הכי טובים מגיעים ברגעים הכי לא צפויים- כמה שזה נכון.


באוטובוס זה קרה. אני עליתי... האוטובוס היה צפוף אז המשכתי ללכת ולחפש מקום, ואז ראיתי אותך, ואיזה פלא.. יש מקום פנוי לידך. האמת שהכרתי אותך לפני זה, כל הבנות מדברות עלייך, כל הבנות אוהבות אותך, מעריצות אותך הבנות. ישבתי לידך, והתחלת לדבר איתי... היה נחמד מאוד. הכרנו טיפה, ובתחנה הבאה ירדת. אני לא יודעת אפילו איך להגדיר מה הרגשתי, כי לא הרגשתי, או שאולי כן, הייתה לי מין הרגשה מבולבלת כזאת...  מה שבטוח... זה שהגעתי הבייתה, ופשוט לא הפסקתי לדבר עלייך עם החברות שלי.. שהרי מכירות אותך, כי מבן אדם כל כך יפה אי אפשר להתעלם.


זהו... נכנסת לי לחיים... לטוב ולרע.


לידיד שלי, שהרגיש לדעתי שהייתי דלוקה עליו הרבה זמן, סיפרתי עלייך. סיפרתי כמה אתה מדהים, מיוחד, חמוד ושיש לי הרגשה שיקרה בינינו משהו. לפעמים מרגישים כאלה דברים. הוא לא היה בעד, הוא גם מכיר אותך משמועות, ואמר שזה לא בשבילי. אבל לא הקשבתי. התחברת אליי לאי סי קיו... לא הייתה מאושרת ממני. דיברנו שבוע... שבועיים... ואז הצעת לי לצאת... כמובן שהסכמתי... חברות שלי העריצו אותך, והעריצו אותי שאני איתך. אבל לא בגלל זה הייתי איתך, לא בגלל הפוזה- תראו את מי השגתי. פשוט כי אתה גם כל כך חמוד, מתוק כזה. אני מודה שבזמן שיצאנו, היו לי הרבה רגעי משבר. כשחושבים על זה.. אני הרגשתי שאתה לא בקטע של קשר רציני, עמוק, עם מחוייבות. ואני לא יודעת למה המשכתי את זה.. אולי בגלל שהעדפתי להתפשר, העיקר שאני יהיה איתך. כי היה לי כיף איתך. הייתי מאושרת. רציתי שתרצה, רציתי שתתאהב בי, רציתי שתגיד לי "בואי נהיה חברים כבר", רציתי שתגיד לי שאתה התגעגעת אליי, שאתה אוהב להסתכל עליי, אבל זה לא קרה... ומעבר לזה... לאט לאט הרגשתי שאתה פחות מתעניין בי. בהתחלה היינו מדברים בטלפון הרבה, ועכשיו הרבה, הרבה, הרבה פחות. 


אומרים שהכאב הוא זמני והגאווה לנצח,אז אמרתי לך שאני רוצה אותך... אבל אני לא מתפשרת להיות איתך סתם בקשר זמני... וככה נפרדו דרכינו. לא הייתי יודעת בחיים, שייקח לי כל כך הרבה זמן לשכוח. עדיין לא שכחתי. עברו כבר 4 חודשים... אולי יותר, יותר מהזמן שהיינו ביחד. אני לא חושבת עלייך כל היום וכל הלילה, אבל לפעמים כשאתה שולח הודעה פה ושם, אני מתחילה להיכנס לבועה יפה וורודה שאולי התחרטת , שאולי אתה מתגעגע והתבגרת, אתה כן רוצה אולי... ואז אני שוב חושבת עלייך, עלינו. לפעמים כשאני רואה אותך, הלב שלי צונח, ואז שוב הרגש הבינוני, מתחזק והופך לעצום.אתה בכלל לא יודע את זה... אתה חושב שמהיום שהמשכנו הלאה (או יותר מדוייק, שאתה המשכת הלאה), אני עם בחורים אחרים. אבל אני לא כזאת. אני לא יכולה. אני גם לא רוצה... לפעמים מתחשק לי פשוט לספר לך, שמאותו רגע שנכנסת לי לחיים, אני רוצה אותך, גם אחרי הסוף... אבל אני מפחדת לאבד את הדבר היחיד שנשאר לי- את הכבוד, שלא הייתי מוכנה להתפשר יותר... והפחד הזה עוצר אותי כל פעם מחדש...


אם תקרא את המכתב הזה, רק שתדע שאהבתי אותך, זאת הפעם הראשונה שאני מתוודה. לא רציתי לאהוב כי ציפיתי שאולי זה לא יילך, אבל אני אהבתי אותך, גם אם לא אמרתי לאף אחד. אני חשבתי עלייך בלי הפסקה, רציתי אותך איתי, רציתי אותך מכל המובנים, רציתי שתהיה הראשון שלי, הבאת לי אור לחיים, היית שם בשבילי, הכל היה נראה ורוד יותר. אתה כבשת אותי, כמו שאתה כובש את כולן... בשבילך אני עוד אחת מאלף... בשבילי היית האחד..


עכשיו אני לא אוהבת אותך, אני לא אבכה בגללך, אבל אני יודעת שאם תרצה אותי אני שלך.


מאחלת לך רק אושר בחיים, ותזכור, שיש מישהי שתמיד שם בשבילך...מחכה לך... שתתחרט...