מכתב שרבים יכולים להזדהות איתו

רציתי הפעם לכתוב מכתב לא על אהבה דווקא אלא אל המצב של עכשיו על בני האדם משהו שהיום קל מאוד להתחבר.. המכתב כתוב בצורה לא אופטימית וזה כי רציתי להביע את כול הכעס שיש לי על העולם.


אני רואה אותם את האנשים מתהלכים להם ברחוב בקניון בבית ספר בכול מקום... כול אחד עסוק בעצמו אין ביניהם שום קשר העיניים של כול אחת נשואות לאדמה התחושה כול כך קרה ולא נעימה.


אחד מדבר בטלפון השני לא מפסיק לחשוב האחר כול כך מהר שלא רואה מה קורה סביבו וככה כולם עסוקים בעצמם שוכחים את האחר שוכחים הכול כבר אך לתקשר עם האחר להביט ככה סתם בטבע היפה לא לחשוב כול כך הרבה ופשוט להנות...


איזה מן עולם למה ככה הם האנשים כול אחד סגור כול כך אנשים מחכים בתחנה לאוטובוס כול אחד מביט לכיון אחר חושב על משהו לא מדברים אפילו לא מנסים למה... האם בכלל יש תשובה ואולי זה פשוט ככה וזהו?!


הם מהתהלכים ברחוב שקטים כול כך רק הצרות מעסיקות את ראשם המדינה הזאת מתפרקת נעלמת לנו מול העיניים וכולנו חסרי אונים מאשימים את ה' שבעצם האשמים האמיתים הם אנחנו אך אף אחד לא מוכן להודות ככה הם בני האדם בטעות שלהם תמיד יאשימו את האחר...


אולי כבר מאוחר לשנות ואולי בעצם אך פעם לא מאוחר וזה כן אפשרי אני כבר לא יודעת אני רק מבינה שהאנשים פה כבר לא כמו פעם אין פה אהבה או חמימות קר בחוץ כמו שקר מבפנים ואנו בני האדם האשימים היחידים במצבנו...