הקיץץץץץץץץץץץץץץ-פרק 22 המשך חשוב..

הפגישות עם אדיר הפכו צפופות,השתדלתי מאוד להשקיע בלימודים כדי שלא תהיה סיבה
להוריי שהקשר יפריע להם.אדיר הגיע אליי בצהריים ומיד חיבק אותי,כל כך נקשרתי אליו
הוא היה חסר לי כשלא ראינו אחד את השנייה במשך הרבה זמן.היינו ביחד,אכלנו ביחד
צחקנו כל כך נהנינו להיקשר כך.

לקראת אחר הצהריים אימי הגיעה מהעבודה וישבה לאכול איתנו.לאט לאט כל באי הבית
חזרו,אחיי חזרו ואבי חזר למעט זמן ושוב יצא לעיסוקיו.

"בואי נקפוץ לסבתא".אמרה אימי בחשיבות.הסתכלתי על אדיר והוא הסתכל עליי במבט
תוהה."מה עכשיו?".שאלתי לא בטוחה."כן,עוד מעט כאילו..נתארגן ונלך לשעה שעתיים".קבעה
אימי והלכה לחדרה."אתה רוצה שנלך?".שאלתי את אדיר שישב מכונס בעצמו."פאדיחות".הייתה
המילה היחידה שהוציא מפיו."רק אם אתה רוצה.אם לא נישאר פה".קבעתי וחיכיתי למוצא
פיו."יאאלה בואי ניסע מה יכול להיות?".שאל אדיר ונשק לי-הלוואי שהייתי יודעת קודם
מה היה קורה וכך הייתי מונעת את זה-חשבתי לעצמי אחר כך.

הלכתי להתארגן ובנתיים אדיר חיכה לי מחוץ לחדר."היא לא גרה רחוק נכון?".שאל אדיר
מבעד לדלת."רבע שעה נסיעה".עניתי ולבשתי חולצה.

ישבנו באוטו של אימי,אדיר,אימי אחי,אחותי ואני ונסענו לסבתי.בדרך אדיר חיבק אותי
אליו-חיבוק רגיל כמו שתמיד אנחנו יושבים ומדי פעם שמתי עליו את הראש והוא נשק
לשערי.הגענו ליד הבית של סבתי וירדנו מהאוטו.אחזתי בידו שלא יתבייש ועלינו
במדרגות.סבתי פתחה את הדלת ונראתה שמחה ומופתעת."שלום שלום".נישקה את כולם ועמדה
מופתעת יותר מול אדיר ומולי."סבתא תכירי זה אדיר חבר שלי".אמרתי והם לחצו ידיים
בחשיבות-סבתי נראתה שמחה משום מה."סבא תכיר זה אדיר חבר שלי".עשיתי את אותו הטקס
לסבי שנראה המאושר באדם ומלא גאווה-יכול להיות שהם שמחים שיש לי חבר?-שאלתי את
עצמי.אדיר התיישב לידי בספה ורמזתי לו בשקט שיחבק אותי-כשהיינו יושבים תמיד זה היה
מחובקים.אדיר שם עליי יד וכך ישבנו דיברנו עם כל המשפחה במשך שעה וקצת."תזכירי לאמא
שלך שתוריד אותי פה קרוב לתחנה".ביקש אדיר בשקט."אני אגיד לה..".הבטחתי לו וחזרתי
לישיבה הנוחה שלי בזרועותיו.לקראת סוף הפגישה המשפחתית כולם נפרדו מכולם,סבתי נשקה
לאדיר,סבי לחץ לו את היד בחשיבות יתרה וכולנו ירדנו במדרגות חזרה הביתה."יאאלה
מאמי".אמר אדיר כשהתקרבנו לתחנה שממנו הוא נוסע לביתו.חיבקתי אותו והוא נישק אותי
קלות,אמר תודה לאימי חייך יצא מהאוטו ונעלם באופק.עברתי לשבת ליד אימי ואז היא
הפילה את הפצצה:"את לא מתביישת!?".שאלה וליבי הלם-מה עשיתי?!."מה קרה?".ניסיתי
להגיד ואימי המטירה עליי גשם של מילים קשות:"איך את מעזה לשבת ככה מחובקת ולהתנשק
עם חבר שלך מול סבא וסבתא שלך!?-איך את מעזה ועוד בפעם הראשונה שאת מביאה אותו
אליהם הביתה?,את ראית איך שהם היו בשוק?!".התעצבנה עליי.שתקתי,מה יכולתי
להגיד."ועוד דבר!,התקשרה אליי גברת מאוד נחמדה מהמושב ושאלה אותי מדוע הבת שלי
מתמזמזת עם בנים ברחוב!".אמרה אימי בכעס."מזה?!,ממתי אני מתמזמזת ברחוב?,כבר הרבה
זמן שאדיר ואני לא הלכנו ברחוב ואם הלכנו זה היה רק יד ביד!".הגנתי בכעס גם אני
והרגשתי חסרת אונים וחדורת פרטיות."מי התקשרה?!".כמעט צעקתי."אני לא אגיד לך רק
אגיד לך שאבא ואני פשוט רותחים על העניין הזה!,ואם זה לא מספיק איך התנהגת עכשיו
ליד סבא וסבתא שלך!".הטיחה בי אימי לפרצוף את כל הפשלות שלי בבת אחת.אולי באמת לא
הייתי צריכה להיות צמודה אליו כל כך אצלהם-בסדר זו טעות שלי,חשבתי לעצמי אבל להגיד
עליי דברים מגעילים כמו שאני מתמזמזת עם בנים ברחוב-המילה בנים היא זו שהציקה
לי,עשו אותי זונה! חשבתי לעצמי והרגשתי את הדמעות עומדות בקצה העיניים,הרגשתי את
הלב שלי נחמץ,הדבר היחיד שרציתי היה להגיע הביתה למיטתי ולישון!.אימי שתקה,רק מדי
פעם הביטה בדאגה בגופי המקרתע מתמודדת עם הדמעות."תביני שאני אומרת זאת
מאכפתיות..אם היית רואה מהצד מה שאני ראיתי זה היה נראה גם לך מוגזם".אמרה אימי
בקול עדין יותר הפעם."מה עשינו?"אפשר לחשוב תפסתם אותנו עושים איזה משהו רציני,רק
התחבקנו!".אמרתי בכעס,ובכיתי ושוב ניסיתי לדבר ולא הצלחתי מסחף הדמעות.הגענו לחניה
בביתי,אימי עצרה את האוטו וניסתה להרגיע אותי ללא הצלחה,הדפתי את ידיה בנימוס
וסידרתי את עצמי.יצאתי מהאוטו נשענת עליו ומקללת בליבי.אני אסתכל לה בשיחות בפלאפון
היא אמרה שהתקשרו אליה לעבודה אז זה בטוח לפלאפון-אני אבדוק מי התקשרה שאדע
להבא!,חשבתי לעצמי ובנתיים אימי התקרבה אליי כדי לחבק אותי."תירגעי אני רק מעירה
לתשומת ליבך..דיי זה בסדר".אמרה רק כדי להרגיע אותי ולא באמת כדי לנחם.

נכנסתי לחדר בשערה,סגרתי את הדלת מאחריי והחלפתי בגדים בבכי חלוש.שכבתי במיטה עם
האור כבוי והתקשרתי לאדיר."יפה שלי..היה לי כייף איתך".אמר מיד.בקושי העליתי חיוך
על פניי."מה יש לך מאמי,קרה משהו?".שאל.סיפרתי לו הכל,כל מה שהיא אמרה,הוא רק עודד
אותי."אל תדאגי מאמי..הכל יהיה בסדר תסבלי אותם רק עוד שנתיים ואז אנחנו
מתחתנים".הבטיח אדיר והרגיע מעט את מצפוני.סיימנו לדבר והוא היה הדבר היחיד שגרם לי
שוב לחייך אחרי הערב הנורא,הוא תמיד יהיה האור באפלה שלי-חשבתי לעצמי ונרדמתי לא עם
חיוך אבל עם הקלה וציפייה למפגש הבא..