מה שבאמת אני רוצה

זה להיות בת הזוג שלך. חברה של ממש- לכמה זמן ואולי לתמיד. לראות איך זה ילך. אבל אני יכולה רק לכתוב את זה כאן. אני בכלל לא בטוחה שאי פעם אני אפגוש בך שוב. איך היית מסוגל ככה ללכת- לא ברור לי, מוזר, לא הגיוני. עוד אמרו לי כמה דברים עליך בתמימות- וזה רק הראה לי כמה שאתה מישהו אחר עכשיו. אני מתגעגעת למי שהיית, אבל אתה לא רק הצמחת אתה חדש, אתה הרגת את הישן....ואני מתגעגעת אליו. ואני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו נורא, ושהוא חסר לי כל כך, ושמאז שהוא איננו- החיים שלי ריקים. ריקים מכל החום והאהבה והכיף והשימחה שהיו בהם קודם.


אני מביהנ שאתה רוצה להוציא מתוכך דברים שהסתרת כל החיים. אבל לא מקובל עליי שהלכת ממני כי אני מזכירה לך את האני הישן שלך שאתה רוצה לשכוח. לא רוצה להיות זו שנפרדים ממנה כי היא משם- שוב...


 


לא יודעת כבר מה לעשות. ניסיתי הכול. לא יכולה לוותר, כי אני זקוקה לך, אבל מבינה שאין לי ברירה אלא לסחוב את הצורך הזה איתי ולא לפרוק אותו- אלא בבכי, כי אתה כבר לא רוצה וכבר לא אוהב וכבר לא שם בשבילי.


 


למה חשבתי שאתה החבר הכי טוב שלי? עכשיו אני מרגישה שמעולם לא היית כזה. אני זקוקה לעזרה ואין לי למי לפנות. אתה היית היחיד שהייתי באמת מסוגלת להישען עליו ולהאמין בו...אתה היית היחיד שהאמנתי שיסלח לי על הכול ושיאהב אותי כמו שאני, אפילו עם כל החסרונות שלי. יכול להיות שהכול היה מסיכה מצידך?


לעולם לא אבין איך אדם שאהב והיה קרוב כל כך כמו שאתה היית אליי- יהיה מסוגל כך להפנות את הגב...כמה טעיתי לגביך תגיד לי...


כמה כבר יכולתי לטעות....


אלוהים, כמה זה קשה לשאת את הכאב הזה, אלוהים כמה שזה קשה..