פששוטט לבככוותתת : (

השניים נכנסו לשמורה וראו את השלט-



"נא לא לקטוף"



שלט גדול,מיושן,כתוב באותיות אדומות וגדולות-

קשה להתעלם משלט זה.

"לא יקרה לנו כלום אם נקטוף פרח אחד,הוא אמר-

הוא לא יחסר לאף אחד",המשיך והוסיף.

שלח ידו לכיוון הפרח המרהיב שנעמד למולו.

ובעת בא להוציאו מן השורש,היא עצרה בעדו-

"אל תעשה את זה,אסוווווור,בטח שהוא יחסר, יש סיבה לכל דבר-

אם זה גובל בלעבור על ההוראות,אינני רוצה בפרח כלל ",

כך אמרה ועינייה נצצו ככוכבים.

הם יצאו מן השמורה מהר,היא הביטה בריצפה-

הוא הושיב אותה, הרים את מבטה המושפל ,הביט בעינייה ואמר:



"את הכל בשבילי נויה,אל תהיה עצובה,

יבוא יום ואני אביא לך פרח מדהים כמותו-

זאת הבטחה".



הוא נשק לה.



כל אחד שב לביתו כאשר ירד הלילה,

הוא התהפך במיטתו,לא הצליח להירדם,

כמרגיש שמשהו קורה..

הוא לקח את הטלפון מן השולחן,

והחל לחייג אלייה-

אך היא לא ענתה,בהול כולו,

מחייג שוב ושוב ושוב,

אך אין תשובה.

לאחר כמה וכמה נסיונות,

חשב שאוליי הייתה עייפה וכבר נרדמה.

הוא הלך לישון-

באותו יום בבוקר הטלפון צילצל ,הוא מיהר לענות-

כי חשב שזאת היא,הוא שמע את קולו של אמו:

"מתוק שלי,אינני יודעת איך להגיד זאת-

אך הגורל ניצח,נוי איננה,אני מצטערת".



הוא מיהר לנתק,

הסתגר בחדרו -

והחל לבכות,כאדם אשר דמעות נחסכו ממנו.

יום לאחר מכן נערכה הלוויה בצהרי היום,

בבוקר שלפני הלוויה,

הוא נעל נעליו,לבש חולצתו,

ומיהר לקו 134 שהוריד אותו באותה שמורה-

השמורה בה בילו יום קודם לאותו יום רביעי הנורא.



הוא נכנס לשמורה וראו את השלט-



"נא לא לקטוף"



שלט גדול,מיושן,כתוב באותיות אדומות וגדולות-

קשה להתעלם משלט זה.

אך לו כבר לא היה אכפת,

הוא הלך וקטף את הפרח.

ומיהר לבית הקבורות-



אשר לא היה רחוק משם.

בין המון האנשים שהיו שם,

הוא נכנס-

אביה קרא לו לעמוד לידו,

אך הוא אינו רצה ונעמד מאחור-

כשהמוני האדם יצאו,

הוא נשאר שם

לבד.

בוהה באדמה אשר תחתה היא מונחת,

כלא מאמין,

הוא הניח את הפרח ואמר-

איך זה אפשר,שלקטוף פרחים אסור,

ואותך מותר?את צדקת הפרח יחסר.

בדמעות אינסופיות,

הוא קיים את הבטחתו



והלך-



הפרח נבל....