סןף מסע פולין...אבל אף פעם לא יגיע הסוף...

בס"ד


 


פולין.


הגיהנום שנמצא עלי האדמות, ארץ הזוועות הבלתי נשכחת.


העצב, החולי, הסלקציות, המוות, הרצח, התאי גזים, הרעב, המשרפות, מילים אפסיות לתאר את מה שקרה שם, את מה שראינו, כי כל מה שאתה רואה פשוט לא נתפס, פשוט לא מתעכל, אתה שם ואתה לא מאמין שאתה שם.


אתה בתוכך מנסה לברוח, לא לשמוע מה שהמדריך אומר, רוצה להיעלם, להאמין שזה לא קרה, שזה לא אמיתי.


אבל עמוק בפנים אתה יודע שזה קרה.


שאנשים נעלמו כאילו מעולם לא חיו, שהתמימות, הטוהר, האהבה והשמחה נעלמו מהעולם, שאושוויץ ממחיש את השיגעון של בן אדם אחד, שיגעון אינסופי, טירוף שהוביל למוות.


כמה מילים שארשום על המסע לא יוכלו לתאר את ההרגשות, את מה שראינו, את הכעס, את העצב, שלא פסק, ולא יפסק לעולם. את האי הבנה שאתה מסתכל על המשרפות ושואל את עצמך איזה בן אדם יכל לחשוב על זה? כשאתה נכנס לתאי הגזים ומרגיש שאתה נחנק?


אין ספק שאלו ימים בהם הייתי מטורפת, ואני מאמינה שכולם חשו כך.


טירוף היה לראות את הקברים, לשמוע שפה, במקום הזה ממש, קבורים תינוקות, טירוף היה לחשוב שיהודים חפרו את הקבר שלהם, טירוף היה לחשוב שההורים רואים את הנעשה, רואים את המוות של הילדים שלהם ולא יכולים לעשות דבר, טירוף היה לדעת שתינוקות שעוד לא התחילו את החיים שלהם נרצחו באכזריות, נקברו תחת אדמה קרה, ושהאדמה עדיין רועדת מהפרפורים של הקטנים האלה.


טירוף לא להבין.


טירוף לראות את מחנות ההשמדה, את המיטות עליהין ישנו בני עמנו, טירוף היה לראות את נעלי הקורבנות, של אנשים חפים מפשע, שרק רצו לחיות.


אנשים שבכל לילה נשאו תפילה חרישית לאל, תפילה לרחמנות, לגאולה, תפילה שאתה יכול לדמיין לעצמך.


הלב נשבר לחתיכות קטנות.


אתה נשבר שאתה שומע את הסיפורים


אתה נחנק שאתה שר עם כולם את התקווה.


ואז אתה פשוט מת שאתה שומע שיר עצוב, שמעביר בך צמרמורת.


המוח ממשיך להריץ מחשבות באופן מהיר, בלילה אתה חולם על כמה שראית, יש אי שקט, אתה לא מסוגל לנוח, כי אתה לא מסוגל להאמין.


" יהי גורלנו אזהרה לכם "


משפט שנכתב על כיפת הר האפר, 7 טון של אפר בני אדם


משפט שחקוק לעד בליבי, שלעולם לא ישכח, משפט שמסכם את המסע כולו....