הרגשות שלי..

"אתה מדהים (:"





יש לו בלוג. מהיפים האלה שיש להם בלוג.



גם לי יש. אבל הוא סתם כדי להפיג את השיעמום. לא יותר. לא שופכת שם את הלב.



איזה יום נכנסתי לשם. ראיתי תמונה שלו. נכנסתי, הסתכלתי, התרשמתי להפליא. בנאדם
כזה. מאלה שמהפעם הראשונה שמסתכלים עליהם רואים שהם מקסימים.



יום אחרי הוא הגיב לי חזרה. אמר שאני בדיוק הטעם שלו ועוד כמה מילים כאלה.

אני לא ממהרת להתרגש ממנו. לא ממהרת להתרגש מאף אחד מאז הקשר האחרון שסיימתי לא
מזמן.



התחלנו לדבר. הכל קרה מהר מידי. מהר מידי החלפנו טלפונים. מהר התחלנו לדבר על הכל,
ממש הכל.

הוא תמיד היה אומר שאני צריכה לעזור לעצמי ולהתגבר, לעזור לעצמי ולהפתח בפני אנשים
אחרים. אבל לא מיהרתי. אמרתי לו שיש לי לב מאבן. הזהרתי אותו.



עוד לא התראינו בכלל. הכל קרה כל כך מהר. היינו נפגעים אחד מהשניה, היינו כועסים,
רבים, מנחמים. בסך הכל היה כיף לדבר איתו.

תמיד עלה הוויכוח על מי יבוא למי. אני לא הסכמתי. עקרונות שלי.

לפני כמה שבועות הייתי צריכה לנסוע לתל אביב. סיפרתי לו. קבענו להיפגש שם. הוא עובד
שם ואני באה עם חברה.



נפגשנו, היה אחלה. חזרתי לבית בהרגשה שהוא לא העלה לי שום רגש מיוחד. בהרגשה שהוא
סתם, עוד ידיד. הרגשה מוטעית.

הוא תמיד היה אומר לי שהלב מאבן שלי עוד יתרכך למולו. שאני ארצה אותו. הוא גם סיפר
לי שהוא מניאק, ועוד כמה דברים. כששאלתי למה הוא אמר שמאז החברה האחרונה, כל בחורה
שהוא גורם לה להתקרב אליו, נפגעת.

ואני כמובן, בחורה עם לב מאבן, לא אפגע ממנו. הוא לא יצליח.



למחרת בבוקר קמתי לבי"ס. לא יודעת למה אבל חיכיתי לטלפון ממנו. שיחה אחת. שלא הייתה
כמובן.

אז אני התקשרתי. היה אחלה והשיחה זרמה מצויין. המשכנו לדבר כרגיל מאז.



עברו כמה ימים,

עד שהוא החליט שעוברים עליו ימים קשים. ימים שבהם הוא מעדיף להתבודד בהם. "להתכנס
בעצמי, לחשוב." ככה הוא אמר.

ניסיתי להבין מה קורה לו, באמת שניסיתי. רציתי לדעת מה עובר עליו. מה גורם לו
להתנתק מכל העולם שסביבו.

הוא לא נתן גישה.לא איפשר לנהל איתו שיחה שבה אוכל להבין מה קורה.

יום שישי בצהריים. שלחתי לו הודעה.

הוא לא ענה לי.



בערב הוא שלח לי הודעה בה הוא התנצל שהוא לא עונה, שהוא לא מתייחס. אמר שזה הכל
בגלל אותה תקופה חרא, תקופה מגעילה כזאת.

אמרתי שזה בסדר. שהוא לא חייב לי הסברים.

בלילה, כשחזרתי לבית, שלחתי לו הודעה. אמרתי שאני מתגעגעת.

נכנסתי למיטה, רציתי לישון. אבל המחשבות לא הניחו לי להרדם. לא מחשבות עליו.
מחשבות. על הכל.



עד שהצלחתי להרדם, הטלפון צלצל. אני פוקחת את עיניי בשיא האיטיות, מסתכלת על הצג של
הפלאפון ורואה שזה הוא. מחייג אליי.

עניתי. הוא רצה שנדבר. גם אני רציתי, אבל לא היה לי כוח לקום לטלפון של הבית. אמצע
הלילה, אני גמורה מעייפות. זכותי. מחר יום חדש, הזמן לא בורח לנו.



התבאס עליי? אולי.

למחרת הוא לא ענה לי.

בערב שלחתי לו הודעה. "אי אפשר ככה. כל יום אתה מתהפך עליי. אתמול מאוד רצית לדבר,
היום אתה בכלל לא עונה. תגיד כבר מה אתה רוצה כי זה מחרפן : ".



הוא אמר שאין לי זכות לבוא בתלונות. שעד שהוא היה מוכן לדבר בכל המצב החרא הזה, אני
לא רציתי. העדפתי לישון.

ושוב חזר על זה שהתקופה היא כזאת.....

אחלה. אני מחכה.



למחרת הוא היה מנותק לגמרי. נראה היה כאילו נעלם. בלילה, אחרי לבטים רציניים,
התקשרתי. הוא ענה, בקול עצוב משהו.

עדיין סגור בתוך עצמו, לא מוכן לספר למה, מה קרה. רוב השיחה עברה בשתיקה קרה. אז
הרמתי ידיים.

"נדבר כבר"...

הוא לא הגיב.

"מה?" הוא אמר אחרי כמה שניות של שקט. כאילו הוא לא מאופס. חצי פה וחצי לא.

אמרתי שנדבר כבר, וניתקתי.



המשך יבוא אחרי שיהיה המשך...

בתקווה שיהיה!



למה כתבתי על זה? לא יודעת.

דחף כזה. רצון להתפרק. לספר.

לא אוהבת אותו, גם לא קרובה לזה, אבל כן מסוקרנת ורוצה להכיר יותר.

(: