האם הוא אוהב אותי? [פרק 17]

חייגתי אל גיא...

אף אחד לא עונה.

אולי הוא מתקלח...או שבאמת הוא עסוק עם שי?

בהיתי בפעם האחרונה בעיניו המדהימות של אלעד ורצתי לביתו של גיא.

"רוצי כמו הרוח...אולי תגיעי בזמן..." אלעד צחק.

"ואולי לא..." שמעתי אותו אומר לבסוף.

---------------------------

כשהגעתי לביתו של גיא... שמתי לב לשקט... לא היה ציוץ...

טוב, נו, אפשר לקלוט שמשהו מוזר קורה כאן.

ובדיוק כשהסתכלתי אל עבר החלון בחדרו של גיא שמעתי קול של ניפוץ.. וזה מה שהפחיד
אותי.

רצתי אל עבר הדלת הכניסה ונכנסתי – אף אחד לא היה בסלון ואז שמעתי צעקות ואנחות
כאב..

רצתי במדרגות ועמדתי מול הדלת של חדרו,

התפללתי שהכל בסדר בזמן שאני שומעת... מה אני בעצם שומעת?

ולפתע אני שומעת את קולו של גיא מטיח, צועק, אך דיי מאומץ כאילו אין בכוחו לדבר:
"צא לי מהבית! ואם עוד פעם אתה מתכוון להתפרץ לכאן, לפחות תברר קודם..." ואת השאר
הוא לחש... את זה לא הצלחתי לפענח.

"דיי!" נכנסתי לחדרו בצעקה וראיתי את שי רק נשען על הרצפה ומביט בי בהפתעה – בדיוק
כמו גיא רק שגיא עומד מולי מתכוון לפתוח את הדלת בפניי אויבו ולסלק אותו משם.

"אני חושב שפיספסת את העיקר." גיא חייך. שי לא.

"אני חושב שאני הולך להרוג אותך." שי אמר לגיא אך הסתכל אליי.

"אתה לא." וניגשתי אליו לעזור לו לקום מהרצפה.

שי התרומם מהרצפה ופשוט הלך.

אבל אני ראיתי את המבט ששי שלח לגיא...

שמה שהוא אמר – זה לא איום, זו הבטחה.

אחרי כמה דקות.. שרק הסתכלתי בעיניו של גיא.. ניסיתי שהוא יבין מה שקרה פה, כנראה
שהוא לא מוכן להבין.

אז אני אסביר לו...

"תקשיב, זה לא ילך ככה..." התחלתי לומר אבל אז גיא השתיק אותי בנשיקה.

"מה לא ילך?" גיא חייך, ידעתי שהוא מקניט אותי.

"מה?.. נו, למה אתה עושה את זה?.. אתה לא שם לב שאני ממש לא מעוניינת שהצטברו לנו
אויבים." נאנחתי.

"הם לא מצטברים לנו, הם מצטברים לי... ולי אין בעיה עם אנשים שמקנאים בי." הוא צחק.

טוב, זה לא היה מצחיק.

"גיא, זה לא בסדר.. למה אתה לא יכול להבין את זה??" התחלתי להתעצבן.

"זה בסדר! באמת..!!!" כנראה שגם הוא התחיל להתעצבן.

נאנחתי שוב וחיבקתי אותו...

"תקשיבי לי," הוא אמר בזמן שאני בזרועותיו "אני מנסה בכל הכוח שזה יצליח בינינו..
אני רוצה שגם את תנסי. שתרצי בזה."

"אני... אני כבר לא יודעת מה אני רוצה... ועוד פחות מה אתה רוצה."

המשכנו להתחבק, דמעות צרבו בעייני...

"תני לנו צ'אנס. אל תתיחסי לאנשים להפריד בינינו." הוא התחנן.

"אני לא.. מתייחסת..., אני פשוט חושבת שזה לא מסתדר לנו. ככה לא." חיבקתי אותו חזק
וקרוב יותר אליי, הכתף שלו שימשה כרצפה לדמעה שזלגה לה על לחיי ונפלה.

לפתע הוא שיחרר אותי, החזיק ביידי והביט בעייני..

לא יכולתי לסבול את המצב הזה.

ופשוט התחלתי (וסיימתי) לומר את מה שחשבתי...

"אנחנו צריכים להיפרד." החלטתי והתחלתי לבכות בשקט, הדמעות שנצצו בעיניו פגעו בי עד
כדי כך.

לרגע הוא היה בהלם... ואז...

הוא פשוט התחיל לצחוק!



אך הדמעות בעיניו... אמרו לי כמה הוא לא מאושר מזה.