אהבה אסורה, אחרי כל השנים...

אהוב שלי, כמה התגעגעתי להגיד לך שאני אוהבת, שאני מתגעגעת...



כמה התגעגעתי לפרפרים בבטן עם כל מבט שלך... כמה התגעגעתי לשפתיים המתוקות האלה שלא
זכיתי לטעום פעמים רבות. אלא רק מספר פעמים שחרוטות בזכרוני כקבע.



מי היה מאמין שאהבה כל כך כואבת, וכל כך לא בריאה תהיה האהבה הכי גדולה שלי, שלא
אשכח שנים...

אני זוכרת כל רגע, כל מבט, כל נגיעה!!!

אלוהים, כמה טוב אני זוכרת את זה...

המשכתי בחיי, אך עדיין רוח ליבך מרחפת מעל ראשי, לא יכולה לשכוח, האהבה הזאת רודפת
אותי, לכל מקום שאני הולכת, עם כל נשימה שאני לוקחת, עם כל צעד שאני עושה... אתה
פשוט נמצא כל כך עמוק בתוכי!!!



הפכת את ליבי לאבן, אך עדיין נשארת בפנים. עכשיו אתה לא יכול לצאת ואף אחד לא יכול
להיכנס.



למה אתה לא נותן לי להמשיך בחיים שלי?? למה אתה כן המשכת בחיים שלך????



כל כך רציתי שתהיה רק שלי, בגוף, בנפש, בלב!!!

אבל היו כל כך הרבה דברים שחצצו בינינו!!!

הדת, האמונה.... החברים, המשפחה! ובסוף, הלב שלי נשבר, בגלל כל זה!



אני לא ממש יודעת איך אתה הרגשת, או עדיין מרגיש. תמיד דאגת להסתיר טוב טוב את הלב
שלך! וזה כל כך דקר וכאב! אבל קיבלתי אותך איך שאתה!! היחידה שקיבלה אותך איך
שאתה!! למה אתה לא יכלת לקבל אותי איך שאני????



למה הלכת איתה? מה יש לה שלי אין? אני בטוחה שהיא לא העניקה לך כל כך הרבה! אולי זה
מה שמשך אותך! הקרירות, המשחקים... כנראה שהאהבה הרתיעה אותך!!!



למה בסוף לא חזרת למקום שלך- לזרועותיי?????? למה.???

למה ננת לי לבכות, לבד... בין השמיכות, כשידעת שאין לי אף אחד! אף אחד חוץ ממך, כי
על כולם ויתרתי בגללך!!!!

אחרי כל השנים, כשחשבתי שסוף סוף באמת הכל עבר ואני יכולה להשתקם ולחזור לחיים
הנורמלים! למה היית צריך פתאום להופיע???



הפנים שלך הזכירו לי את אותם רגעים שחווינו אז... ושוב הפרפרים מתעופפים... ופתאום
נזכרת בכל הכאב שגרמת לי, אך הפרפרים עדיין לא נעלמים!!! למה אני כל כך אוהבת אותך,
אם זה בכלל לא מגיע לך?

למה היית צריך להופיע בחיי כשהכל נראה טוב, ובשיגרה...





למה...????

זה רק מה שיש לי לשאול אותך.....











אוהבת,

בסבל, בריגוש, בדמעות...

אבל עדיין אוהבת...