לדוד שלי....

אני נפעמת כל פעם מחדש ששברי מחשבות שאין באפשרותי להגנותן ליישות אחת מתחברות
זו לזו כל כך בקלות, ובנינוחות רודפות אחת אחרי השניה, במאמץ להספיק להגיע למקומן
פן יתפוגג תוקפן. כן אהובי רודפות אותי המחשבות שאתה רחוק ממני ויחד עם זאת כל כך
קרוב אליי, נכנסת לחיי כמו רוח סערה שנושבת בלילות קרים שבהן אני חולה במחלת
הגעגועים שמצטיירת בראשי ותיזכר כחוויה קשה, קשה עד שאני כמעט מרחמת על עצמי, אבל
לפני שראשי עוסק ברחמים עצמיים ליבי מזכיר לו שהוא מאוהב, פשוט בחורה מאוהבת ששבו
את ליבה, וזה כל כך מספק שיש למי להתגעגע ועל מי לחלום ולחשוב....

אתה שינית את חיי מקצה לקצה ועכשיו אתה כבר חלק רשמי מהם, אפילו אם זה ייגמר כצפוי,
בעוד זמן קצר, יש בליבי תקווה שביום אחד, יום של מפץ, יום של תחיית המתים, יום של
אחרית הימים, ניפגש ולא ניפרד יותר לעולם...

את כל האהבה שמרוכזת בתוכי, שם בתוך ליבי ונישמתי אני מנקזת לנצח אליך

כי קשה לי להתמודד עם כל כך הרבה אהבה וכל כך מעט מקום להזרים אותה.

אני מוצאת את עצמי חושבת עליך במשך היום ורואה את פניך מולי, את השפתיים, השיניים,
החיוך שרחוק ממני (נכון לעכשיו) הגבות שאין לגעת בהן כעת, השיער שלך, המצח, הריסים,
הצוואר שאני כל כך אוהבת לנשק, הגוף המושלם שלך שממיס אותי בכל פעם שאני נצמדת
אליו....

מצחיק איך אתה פוגש אנשים במקום הכי לא צפוי בתקופה הכי לא צפויה בחייך, אנשים
כמוך, בונבון שלי, שמשאירים בך מאין חותם לעד.

כמה שזה לא הגיוני אני רוצה אותך כחלק מחיי עד סוף ימי, וזה מפחיד אותי ובוודאי גם
אותך, אבל ההגיון שלי חלש כרגע לעומת הרגש הענק שמענה ומייסר אותי יסורים קטנים של
עונג...

והיום אני כבר מודעת לעצם היותי אוהבת, נאהבת ומאוהבת עד כאב..