רגשות האשמה גוברים עליי ~

אני חושבת שאני עדיין זוכרת. למרות שזה קרה לפני תקופה ארוכה ומייגעת בלעדיו.
אבל אני זוכרת, איך שתמיד נהג לשלוח לי נשיקה עדינה על הלחי בכל פעם שראיתי אותו,
וכמו בכל פעם, היה לי קשה להינתק מהמגע שלו.מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא תמיד היה
איתי. חיכה לי. היה נדמה שהוא הראשון שבאמת מבין אותי ומקשיב לליבי. הוא זה שתמיד
שימח אותי, וגרם לי לצחוק. עזר לי בזמנים הכי קשים בחיים שלי, ואיכשהוא, תמיד העלים
את הכאב.זה היה הכישרון החבוי הזה בתוכו, שאפילו הוא בעצמו לא ידע על קיומו.איך
לגרום לי לחייך.תמיד היינו ביחד. רק שניינו.ראינו אחד את השנייה אינספור פעמים,
ובכל פעם הופיעה אותה ההרגשה כאילו נפגשנו בפעם הראשונה.







ישנם כמה לילות,שאני פשוט לא מסוגלת להרדם, נשארת ערה רק מהמחשבה עליו.







בכל התקופה לאחר מותו, תמיד הרגשתי כל כך אשמה. לא יכולה שלא לחשוב שזה נגרם
באשמתי. רק אם לא הייתי נותנת לו ללכת ממני, זה לא היה קורה. כל החלומות, כל התקוות
והשאיפות לעתיד שתכננו ביחד נמוגו כהרף עין.לפעמים, אני רואה אותו, בין אם זה ברחוב
בין המון אנשים, עומד לבדו כשכולם חולפים על פניו, ובין אם זה בחלומותיי שתמיד
מרגישים כלכך מציאותיים.







בפעם האחרונה שנפגשנו, בערך לפני כשנה, היה לנו ריב משמעותי, במהלכו לא חשבתי שהקשר
בניינו יוכל להשתקם, היינו ילדים קטנים, עשינו כלכך הרבה מעשי שטות ובסוף פגענו אחד
בשנייה. הוא יצא בסערה מן הבית שלי, ועלה על האופנוע שלו. רצתי אחריו, מטיחה בו
האשמות שברגע זה נראות לי כלכך טיפשיות. הוא הסתובב והביט בי במבט אחרון, יכולתי
לראות את הכאב משתקף על פניו... בפעם האחרונה. חזרתי לחדרי, בוכה וכואבת לא רק בגלל
המריבה, הייתה לי הרגשה שמשהו רע יקרה לו, התעלמתי מההרגשה ושכנעתי את עצמי שאני רק
מדמיינת. אבל בכל זאת הרגשתי איכשהוא שלא הייתי צריכה לתת לו ללכת.







בשעה מאוחרת יותר, כשקורי השינה כבר נטוו בעיניי, שמעתי את אמא צועקת מלמטה בשמי.
ירדתי הכי מהר שאני יכולתי ומצאתי אותה בוכה מול הטלויזיה כשהחדשות מורצות בערוץ
הראשי. בחדשות דיווחו על תאונת דרכים, נהג המשאית שיכור לא עצר באור אדום והתנגש
חזיתית עם נהג אופנוע.. למאית שנייה הראו בחדשות את פניו מכוסות בדם, ליד פרמדיקאים
שנכרכו סביבו וניסו להנשימו. ואז זה הכה בי.יכולתי להישבע שבאותו הרגע ליבי חדל
מלפעום והרגשתי איך איני מסוגלת עוד לנשום.







איבדתי אותו.לתמיד.







עכשיו, הנה אני כאן, כמעט שנה לאחר מותו.



חושבת מה היה קורה אילו הייתי עושה משהו כדי למנוע מכל הסיפור מלהתרחש.



לפעמים אני פשוט מתפללת שהוא יחזור לכאן, ויקריב אותי במקומו. שישחרר אותי מכל
האשמה שאני נוטלת על עצמי כבר כמעט שנה.אני כבר לא יכולה להחזיק יותר מעמד.







תמיד היינו ביחד, שיתפנו אחד את השנייה בהכול, איתו מעולם לא חשתי צורך להיות מישהי
שמעמידה פנים. מישהי שהיא לא אני.



אני רואה את חבריו, מתבגרים, עושים את כל הדברים שהוא בחיים לא יזכה לעשות,
לומדים,מרגישים, נפגעים, נופלים ושוב קמים, פעם אחר פעם.



הוא תמיד נהג לומר לי שישנן צלקות בלב שלעולם לא מחלימות.



ורק עכשיו אני מבינה למה הוא התכוון כשהוא אמר את זה.







בבקשה,



תסלח לי.