לא יכולה יותר בלעדייך... נישברת...

כמה שקשה לי בלעדייך...




שוב התעוררתי באמצע הלילה מהסיוט הזה שאתה כבר לא איתי...מהסיוט הזה שהוא בעצם המציאות.המציאות שאני חיה אותה כבר כחודשיים...המציאות שהיא בלעדייך.


לא יודעת איך הגעתי למצב הזה אבל מה שאני כן יודעת...זה שהייתי מאוד טיפשה...סתומה שננתי לך ללכת ככה...שנתתי לך ככה לחמוק מחיי, ולחשוב שעוד לפני


כשלוש חודש...כל כך אהבנו...


שאני ניזכרת בתקופה הקסומה שהיינו יחד, שאיתך היא היית ממש חלומית הדמעות מתחילות לחנוק את גרוני,והלב מתפוצץ לרסיסים וכל פעם אני מנסה לחבר אותו מחדש אך ללא הצלחה.


לא עובר יום,שעה,דקה שאני לא ניזכרת בחיוך שלך או במבטך שפשוט אילץ אותי לאהוב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד ,ואולי גם לא אוהב.איך התחלפנו בתפקידים...זוכר איך פעם אהבת ורצית אותי ואני שיחקתי ברגשות שלך...כי לא הבנתי מה אתה מרגיש ,ולא הבנתי איך זה לאהוב מישהו שלא מחזיר לך אהבה...אבל עכשיו...עכשיו אני מכירה את ההרגשה הזאת הכי טוב מכולם,כי עכשיו אני זאת שבוכה בלילות...בוכה עליך...על זה לא למדתי להעריך אותך בזמן שהיית שלי ולא רק אחרי שאיבדתי אותך.


אני נזכרת באיך שהיית מלווה אותי הביתה ונישאר לשבת איתי למטה...כמה שכייף היה לנו ביחד...הייתי נותנת את כל העולם כדאי להחזיר את הרגע הזה אלי.את הרגע שבו עדיין היית שלי...


אוהב לנצח...


שלך.