אם היית יודע כמה שקשה לי...

אם היית יודע כמה שקשה לי...אולי אז היית מבין אותי .
לא סולח,אבל לפחות היית מנסה להקשיב למה ששוכן לי בלב.
חשבתי ששכחתי אותך ,אבל מסתבר שלא. ראיתי אותך אתמול והדמעות התחילו להציף,לחנוק.
התחלתי לחשוב איך יכולתי להתנהג אליך ככה פעם ומה הייתי עושה בשביל שהפעם הזה יחזור
ואני אוכל לתקן את הטעות. לא עובר יום שאני לא מדמיינת אותך שוב לידי.
מחבק ,מנשק,מלטף, לא עובר יום ואני לא בוכה על התקופה שהיינו ביחד.
אתמול ניראת לי שונה מפעם. יותר בוגר,פחות מצחיק,אך כל כך מעניין,
לא כמו אז שהיית בשבילי כמובן מאיליו. התחשק לי כל כך לבוא ולחבק אותך,
חזק חזק ולהישאר לעמוד איתך בחיבוק הזה לנצח,
אך במקומי מצאתי אותך מחבק את אחת הידידיות החדשות שלך שהחליפו את מקומי בחייך.
בחייך...הריי אמרת שאני האחת והיחידה בשבילך...האחת שהיית רוצה לחלוק איתה את...
טוב מזה משנה מה אמרת. שיקרת...כי אם זה באמת היה כך היית סולח,
ועדיין לא סלחת ולא ניראה לי אי פעם תיסלח, אך אני לא מאשימה אותך,רק את עצמי.
אפשר להגיד שהראש השלים עם זה... אך הלב ממש לא.
הוא מסרב להאמין למציאות,מתעקש לחזור אחורה בזמן.
הראש מנסה להיאבק,מנסה לשלוט עליו אך ללא הצלחה.
אני מנסה לא לחשוב עליך, אך כל פעם אתה מופיע בחלומותי,מחשבותי.
איך שהייתי רוצה שתהיה לי שוב תהיזדמנות הזאת להגיד לך עד כמה שאני אוהבת אותך.
אתה יודע נכון אומרים שכדאי להבין כמה אנחנו זקוקים למישהו אנחנו פשוט צריכים לאבד אותו.
פעם הייתי אומרת שזה סתם בולשיט, אבל רק עד שאיבדתי אותך.
ואם רק היית חוזר אלי,אולי חיי היו משתנים


ואולי אם בכלל לא הייתי מכירה אותך...עכשיו הייתי אחרת.


המכתב הגיע באיחור...כי רק עכשיו היה לי תאומץ להודות ברגשותי=//.