**המצב שלי מתוסבך מדי כדי שמישהו יוכל לפתור אותו.. אבל תנסו.. מי יודע אולי תצליחו...**

אני לא מאמינה ששוב אני מוצאת את עצמי יושבת וכותבת. אבל אני חייבת לספר את מה שעובר עלי... זה כבר לא יאמן. אני אוהבת אותך כבר המון המווון זמן. אבל זה לא סתם.. בהתחלה באמת זאת הייתה הידלקות, ואז אהבה של ילדה קטנה, אבל התבגרתי מאז ואני עכשיו מבינה שזו אהבה לא סתם. אתה כל הזמן מתקרב אלי, בכל דרך אפשרית. מציק לי כל היום בבצפר, משגע לי את השכל בכל דרך אפשרית, יושב סתם מסתכל עלי ומחייך. ושאתה יושב לידי יושב כל כך קרוב, מתקרב אלי עוד קצת.. מביט לי לתוך העיניים ומחייך. בכל הזדמנות שיש לך להתקרב אלי אתה עושה את זה. ובאמת שאני לא מבינה למה. כי שדיברו איתך אמרת שאתה לא אוהב אותי. אז למה כל פעם שיש לי מישהו אתה מקנא בו ומתחיל לשגע אותי.. אני לא יודעת אם אתה באמת לא אוהב או ששוב ה"כבוד העצמי" שלך, שבדיוק כמוני אתה לא תודה בחיים שאתה אוהב. כל העולם אומר לי שאתה אוהב אותי ושאני כל כך מטומטמת אם אני לא רואה את זה.. ואותו דבר אומרים לך. אבל אני לא מאמינה ולא רוצה להאמין, למה שאני אאמין אם אתה אומר שאתה לא אוהב? מה כבר ביקשתי שאם אתה לא אוהב שלא תציק לי אבל אתה רק מגביר ומגביר את זה. כל פעם שאני באה אליך, עושה הכל שאני אשים לב כמה אתה משקיע וכמה אכפת לך ממני. אז למה? אם אתה לא אוהב אותי תפסיק. ואם אתה אוהב תפסיק עם הכבוד העצמי הזה, כי אתה יודע שאני לא זאת שמסוגלת להגיד לך שאני אוהבת. לא יודעת כבר מה לעשות, חושבת על אלפי הרגעים שלנו ביחד-לבד, כמה כיף היה לי איתך, אמנם לא בתור חברים אבל עדיין היה לי כל כך כיף. כל הצחוקים שלנו וכל השטויות שרק אנחנו מבינים אחד את השני. השטויות האלה שאף אחד לעולם לא יבין אותנו, וכל הנגיעות העדינות האלה, כאילו מכות. וכל המבטים, והרגעים שאנחנו במרחק מילימטר אחד מהשני, מביטים אחד לשני בעיניים. והכל. אני כבר לא יודעת מה יהיה.


למישהו יש רעיון? כי אני כבר התייאשתי אין לי כוח למצוא פתרון. ואל תגידו לי לוותר על ה"כבוד" שלי וללכת לדבר איתו כי אני לא יכולה! אתם לא תבינו למה אבל זה ממש בלתי אפשרי!