זה הסוף....

זהו הלב, הלב הכואב שבכל דקה נשבר עוד יותר.

עם כל הריסיסם הקטנים שבפנים שכלכך קשה להתמודד איתם, עם הכאב...

הלב הזה, המסכן, שנשבר בתוך תוכי, שכואב ומאיים לפרוץ החוצה.

אין דרך להעבירו, אין דרך לרפאו, הדרך היחידה היא לחיות איתו, עם הכאב. האכזבה
הגדולה שאני חשה לא נותנת לי מנוח. יש משהו שמעיק עליי מבפנים ולא רוצה לברוח.

הכל כאן בבלאלגן, כלום כאן לא מסודר, הכל בשבילי מעורפל ולא מובן.

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה רגשות במקום אחד קטן, במקום אחד
כואב, שכבר נשבר מזמן והשברים עדיין לא נאספו- בתוך הלב.

אך אין מוצא אין מה לעשות,

"אם האהבה כאבה לך אתמול, אולי מחר היא לא תכאב, אם הדמעות זולגות בלי סוף, בסופם
אולי חיוך רחב".

אך עם הזמן שעובר כואב לי יותר, לא נותן לנוח ולא נותן לישון, רק לכאוב ולהשתגע
כאשר איני יודעת מה עוד לעשות, כאשר אני חושבת שזהו, הגיע הסוף.

קשה להתמודד עם זה כשאתה רחוק, כשאתה לא איתי ומשחק משחקים.

אולי גם לך זה לא מובן כמו לי, או שאולי אתה עושה הכל בכוונה?! אני לא יודעת! באמת
שלא! אם רק היינו יושבים ביחד ומדברים על הכל, בדיוק כמו פעם...

אם רק היינו חוזרים על אותן שיחות קסומות שהיו לנו בלילות.

אם לא היינו חוזרים כל פעם על אותן הטעויות...

כל פעם מחדש...

אבל כלום כבר לא יכול להשתנות, כי עברנו יותר מדי דברים. לא אומרת שכולם רעים, רובם
אף עשו לי טוב בנשמה, אך חלקם גם כאבו...

כלום כבר לא ישתנ, כי עבר יותר מדי זמן ועדיין כלום לא קורה!! להחלטה שלי אני
הגעתי, והכל אני אומרת עם דמעות בעיניים:

אני יודעת שיהיה לי קשה בלעדייך, אבל איתך יהיה לי קשה כפליים!

אז זה ונשמה שלי, הכל הגיע לסופו, דרכינו נפרדות,, אתה פונה לדרכך ואני פונה לדרכי,
אין מה לעשות...

היום זה קשה, אך מחר קצת פחות.

כי כמו שאומרים: האהבה לא מעבירה את הזמן, אך הזמן מעביר את האהבה.