מסע החיים....

שוב מהלכת קרה ורועדת,



בין פתיתי השלג הרכים,



מקום מיסתור קטן מחפשת,



בלילות החורף הקרים.





עיקשת, מסרבת לעצור,



ממשיכה קדימה - לא מתבוננת אחור,



מסרבת להרים ידיי,



פוסעות הן קדימה רגליי.





ועיניי אל האופק מביטות,



ובמעט אור מתמלאות.



באופק מדורה משתלהבת,



לצידה קוראת לי לשבת.





לצד המדורה יושבת מסורה,



כגוש קרח, מעט עצורה,



והחום את הקרח ממיס,



את הבדידות והכאב מביס.





הגבולות נפרצים וחסרת מעצורים,



מתקרבת אל האש במהרה.



מגינה על האש מהרוח,



ומהגשם הקרב ובא.





ופורצת בחוזקה עוד להבה,



ונפשי הקטנה כמהה לאהבה,



אך האש לבסוף אותי שורפת,



את תקוותיי וחלומותיי היא עורפת.





משאירה בגופי צלקות,



ולאיטן שוב זולגות הדמעות,



זעקת כאב ישנה,



וקופאת היא נפשי הקטנה.





וכך ממשיך לו מסע החיים,



רצוף כאב אכזבות וקשיים.



לתת לאש רחוקה להכבות,



או להתקרב ושוב להכוות?