אהבה ראשונה- והדמעות זולגות מעצמן...

הכל התחיל בצ'ט... חשבתי להכיר שם גבר לעניין, שאפשר לפתח איתו קשר רציני,
ולהפתעתי התחלתי לפתח שיחה עם מישהו בן 29, חמוד, שהשיחה איתו באמת זרמה נחמד,
וקבענו להיפגש. אני אז הייתי בן 20, ולא היה אכפת לי מפער הגילאים, כי ידעתי שאם
תהיה אהבה, הגיל לא יהיה בעיה.



לאט לאט הקשר התחיל להתהדק, נהיינו חברים, לא עבר יום בלי שחשבתי עליו, קבענו
לעצמנו מנהג שאנחנו מדברים כל יום בטלפון, בין אם נפגשים ובין אם לא, כי עקב השרות
הצבאי שלי, אני לא כל יום בבית. היינו מדברים, צוחקים, נפגשים, וכל פעם שהייתי שומע
אותו אומר "אני אוהב אותך" הייתי נמס והיה ברור לי שזו אהבה.



נסחפתי ל- 9 חודשים של אהבה גדולה (מצידי לפחות), הייתי קונה לו מתנות, מרעיף עליו
אהבה, נשיקות, חיבוקים, וכל פעם שהייתי מדוכא הוא ידע איך לעודד אותי, ואם הוא לא
היה לידי, מספיק שהייתי נזכר בחיוך שלו... כתבתי לו מכתבים (שלא נתתי לו בסופו של
דבר) כי זה היה מרגיע אותי ברגעים קשים שהייתי לבד..



פתאום, הוא לא עונה בטלפון, הוא לא יכול להיפגש, ומשהו נראה לי לא בסדר. אמרתי לו
כל הזמן, שאם מפריע לו משהו, שיגיד, שידבר, שאני יוכל להבין מה לא בסדר. אבל הוא לא
אמר. ונוצר מצב שחודש לא ראיתי אותו ובקושי דיברתי איתו בטלפון. אז לא יכולתי
להמשיך את זה יותר...



אפילו לשיחת פרידה הוא לא ענה, ונאלצתי להביע את עצמי ב- SMS מסריח... כתבתי לו מה
אני חושב, ואמרתי לו שאני לא יכול להמשיך ככה.



מאז ועד היום, כמעט חצי שנה אחרי, לא שמעתי ממנו...



אהבת האמת הראשונה שלי, הבנאדם שגרם לי להבין את המושג "אהבה" ו"געגוע" נעלם מחיי.
אמנם אני לא חושב לחזור אליו, אבל בכל פעם שאני חושב עליו, נצבט לי הלב על הפספוס,
ועל זה שאולי הדברים יכלו להיראות אחרת...



ועוד גיליתי דרך אתר "מקושרים" למי שמכיר שהבחור בכלל לא בגיל שהוא טען. לא טרחתי
לבדוק כי הייתי מטורף עליו באותו זמן, ומסתבר שפער הגילאים בינינו קצת יותר ממה
שחשבתי בהתחלה.



ולמרות הכל, עדיין יש לי פינה חמה בלב אליו,

לאהבה הראשונה שלי, עם החיוך המלאכי!



עוד דמעה זולגת... אבל הפעם עם תקווה לאהבה גדולה יותר, שתוכיח לי כמה מתגמדת האהבה
הראשונה לעומתה.



אהבתי, ותמיד אוהב אותך בלב, ירון



-אני-