--העיוורון--

אתם בטח חושבים שאני זאת עכשיו שכותבת את סיפור חיי..

אז..לא ממש אני רק מספרת מי שבאמת כותב זאת חברה שלי..כי הרי אני כבר

לא יוכל להיות יותר מאחורי המקלדת...

אז ככה:

קוראים לי קורל ואני בת 16 וחצי..

לפני כמה שנים הייתה לי תאונה וכתוצאה מכך נגרם לי העיוורון..





זה היה ביום חמים וכיף..

קבעתי עם חברה שאני יבוא אלייה זה היה בחופש הגדול שעליתי לז'..

היה לי כל כך כיף לראות עולם יפה לראות את המשפחה החברים וכולם והכלל..

זה היה היום האחרון שבו הייתי יכולה לראות..



דיברנו באייסי אני ומאיה חברה שלי וקבענו שאני יבוא אלייה ב-10

שמתי גופייה ורודה וג'ינס ויצאתי מהבית...

אמא שלי לא רצתה שאני ילך כי כל החופש לא הייתי בבית והיא רצתה שאני יעזור לה קצת
בנקיון הבית..התווכחנו ולבסוף יצאתי ..(עם הייתי שומעת בקול אימי הייתי עד עכשיו
רואה)..

בקיצור יצאתי מהבית עברתי דרך הכביש של המושב...

ופתאום אני רואה מרחוק סוס דוהר במהירות והוא מתקרב ומתקרב ומתקרב

לא התייחסתי לא חשבתי שהוא יפגע אני מאוד אוהבת סוסים..



באתי לחצות את הכביש ופתאום הרגשתי מכה כל כך חזקה בראש.

אני זוכרת שהסוס בעט בי בחוזקה בכל הגוף..ואז הרגשתי את הכאב הנוראי..

הרגשתי כאב חזק בעיניים..



אני בנתיים הייתי בלי הכרה אני רק זוכרת את הרעש של המבולנסים ואת האנשים סביבי..אך
לא יכולתי לזוז ובקושי לנשום..

לקחו אותי לבית החולים..



יום למחרת קמתי פתחתי עיניים לא שמעתי אפחד ליידי הייתי לבד בחדר..

ולא ראיתי כלום ראיתי רק חור שחור חשבתי שאני בחלום וזה הרי לא הגיוני

שאני לא רואה כלום חשבתי שבכלל לא פתחתי את עייני ..

קמתי מהמיטה ונעזרתי בדברים שהיו שם בשביל לצאת מהחדר..

ואני מסתובבת בבית החולים בלי לראות כלום רק לשמוע אנשים וצרחות ולא

יכולתי יותר כאב לי נורא הראש.

פתאום אני שומעת את הרופאה אומרת שעליי לחזור לחדר לנוח..אבל אמרתי לה שאני לא רואה
כלום אלא יכולה רק להרגיש ולשמוע..היא מיד לקחה אותי

לחדר הזעיקה את הרופאים והם באו לטפל בי והם באמת ראו שאני לא רואה ושאני עיוורת
..מיד הזעיקו את משפחתי שהייתה בלובי הם כל כך בכו ואני

שומעת רק בכי ובכי ואני בוכה יחד איתם ואמרתי לעצמי לא יכול להיות שאני

לא רואה כלום זה חלום רע זה לא אמיתי אני לא יכולה להיות עיוורת

יש לי עוד הרבה דברים לעשות..חשבתי לעצמי..לראות את משפחתי את

חברותיי את הבצפר החדש שאני צריכה ללכת אליו עוד כמה ימים ולראות עולם

צבעוני ויפה ...

אחרי כמה ימים בבית החולים חזרתי הביתה ומאיה באה לבקר אותי

היא כל כך הצטערה שאמרתי לה שאין לה על מה להצטער ..היא אמרה

שהיא תעזור לי בכל יום..בכל יום היא תיקח אותי לבצפר תעזור לי בשיעורי הבית..ותעזור
בכל מה שנחוץ..

היה כבר לילה...הלילה האחרון של החופש..

חשבתי לעצמי כל כך הרבה מחשבות ..שלא הקשבתי לאימי ושהיא כל כך

צדקה ועכשיו אני מתחרטת על הכל..רק תראו איך כל שנייה בחיים יכולה להרוס

הכל במכה..

הגיע הבצפר ומאיה כמובן עזרה לי להגיע לשםם הגעתי לכיתה מיוחדת שבה

היינו קצת תלמידים שלכל אחד מהם יש בעיה...אני זוכרת שממש בכיתי אני

לא הייתי ילדה בעייתית אני הייתי טובה בלימודים דווקא. בלי להשוויץ אבל זה
נכון..ועכשיו אני בדיוק ההפך אני לא יכולה לעשות שומדבר אני יכולה לשמוע

את המורה מדברת ומדברת בלה בלה בלה מי מבין בכלל משהו...



סוף סוף היה צלצול להפסקה הסתובבתי עם מאיה והיא הכירה עוד כמה בנות

חדשות אבל הן לא רצו להכיר אותי כי אני הייתי ילדה בעייתית...הייתי

עיוורתתת..לא ריחמו עלי שם פשוט אין לב..

לא רצו להסתובב עם מאיה ואיתי...עד שבוקר אחד..



שמאיה הייתה אמורה לבוא היא לא באה

אני חיכיתי וחיכיתי כל כך הרבה זמן עד שאמא שלי לקחה אותי לכיתה..

היה לי מן מאבטח צמוד שלקח אותי לכל מקום שאני צריכה הלכתי למאיה..

ושמעתי אותה צוחקת ..צוחקת עם חברות אחרות שלה..לא שזה רע אבל למה היא צריכה להשאיר
אותי לבד..ניגשתי אלייה ואמרתי לה:"למה לא באת היום

בבוקר קבענו שנילך יחד".

מאיה:"מי קבע איתך בכלל את סתם עיוורת טיפשה.."

וכולן התחילו לצחוק



אחרי זה שמאיה הייתה לבד ניגשתי אלייה ואמרתי לה למה היא מתנהגת ככה והיא אמרה לי
שאנחנו לא יכולות להסתובב יותר יחד בגלל שהיא מצאה לעצמה

חברות חדשות..ושהחברות האלה לא רוצות להסתובב איתי..אז היא מעדיפה

להיות מקובלת..

אוףף סתם סנוביתת



ועוד לחשוב שכמעט בגללה אני איבדתי את הראייה

יוו אני לא מאמינה שהיא עשתה לי דבר כזה..



עברו כבר שנתיים ואני ומאיה כבר לא מדברות..יש לי חברות חדשות

שאני כל כך אוהבת אותם..



יום אחד הלכתי לבית החולים לבדיקות ואמא שלי רצתה שיעשו לי ניתוח שאני

יראה...

כמובן שלקח זמן עד התחלתי את הניתוח..אני לא ממש זוכרת מה היה שם

כי הייתי רדומה אבל מה שאני זוכרת זה שזה לא ממש הצליח..הניתוח לא הצליח הייתי כל
כך מאוכזבת הייתי כל כך עצובה חשבתי רבות על הדבר הזה

שאיך זה שדווקא אני,דווקא אני מכולן קרה לי הדבר,זה כל כך מסתכל..



בקיצור עכשיו אני נהנית מהחיים לא כמו פעם אבל נהנית ..

אומנם אני לא יכולה לראות אבל אני יכולה לשמוע ולהרגיש וככה אני בעצם רואה כל אחד
ואחד מכם..

אז זהו זה הסיפור שלי..



אני לא באתי לפה בשביל תגובות..באתי להראות לכם כמה הראייה היא דבר

מאוד חשוב..

וכמה זה כואב להיות עיוור!!!