הרגשה מוכרת

באופן כללי הוא הרגיש חרא.


לאחר מאמצים לא קטנים הצליח גם להגיע סוף סוף למקום שבו השתלבו באופן מעורר כבוד הדיכאון שחלחל בו כבר חודשיים, עם כאב בטן שהיה יכול לייחס רק לשלב הזה שבו הגוף מודיע שניצב מולו רמזור אדום, ובלי קשר גם נגמר הדלק.


באותו רגע חשב שהתחושה הזו אינה זרה לו, וכיאה למכורי המלנכוליה גם מצא בתודעה זו השלמה מסוימת.


משורר שנערץ עליו אמר פעם שמי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, והוא אהב לחשוב על עצמו כמיישם אמרתו, מגשים פתגמו. כמובן שהוא חיפש לצרוב על בשרו בכל פעם מחדש את מוסר השכל זה, וככזה היה למעשה מיישם פרדוקס הביצה והתרנגולת בהתגלמותו הראשונית.


לא היה זה קשה ללקט מנבכי זכרונו את אותם רגעים השסועים בעברו כצלקות, וליישמם הלכה למעשה על הוויתו העכשווית. וכשערך את ההשוואה המבוקשת, הגיע בצערו למסקנה שאולי הימים חולפים, והרבה מים עוברים בירקון המזוהם, אבל הוא נשאר כשכמותו.


ויש שיגידו שזה טוב, ויש שיגידו אחרת, ובאופן כללי הם אוהבים לדבר, אך הוא מקנא בכל יודעי דבר אלו, ובסך הכל מבקש את עצמו להיוולד מחדש.


 


איך הוא שוב נתן לה ללכת?