לך איש יקר שלי.

כשאני נזכרת ברגע הראשון שפגשתי בך אני מסתכלת אלייך מבעד עיינים תמימות

מתוך חלון זכוכית המלא בציורי לבבות שהוטבעו בידי ילדות רועדות באדי החורף.

אני שונאת אותה את זו שהסתכלה ועודנה מסתכלת עלייך בעיוורון צבעים שבו

אתה שחור ולבן ואני בצבע תכלת,אני חושבת שכבר התייאשתי אולי יש לומר

מיואשת ,אבדה לי היכולת להדחיק ,לשכוח ,להעלים את הנוכחות המתמדת שלך

בתודעה שלי ,ואתה לא איש טוב או נחמד במיוחד אתה פשוט אתה ועדיין

הנוכחות שלך מאירה אותי מלטפת אותי כמו ריפרוף,רוצה להעלם בתוכך

רוצה לעצור ברגע הזה שאתה מחבק אותי ואני אינני עוד,איני רוצה להתמודד

עם מה יביא הרגע הבא אלא להישאר ברגע הזה שבו אני כמעט מאמינה

שלאורך כל השנים הללו אולי הצלחתי לעורר בך את אותה האהבה ,אלי?