שברת אותי

בכלל לא היינו צריכים להיות יחד. כל כך הרבה "במקרה" היה לנו בהתחלה. במקרה נפגשנו. במקרה היה לנו יום חופש יחד. במקרה התבטלה לי הנסיעה. ובמקרה היית שם בשבילי.


ובמקרה פגשת אותי בתקופה בה הייתי הכי חלשה ועצובה. וזו הפעם הראשונה ואני מקווה שגם האחרונה בה הייתי במצב כ"כ פגיע. ובטחתי בך, כי אמרת שכדאי. ובדיעבד, שמרת על חולשתי. המשכת לפגוע בי יותר ויותר כך שלא הצלחתי להתחזק ולקום. ולא ראיתי זאת. ונעשיתי תלותית בך, ונתת לי הרגשה שאתה שומר עלי מכל העולם הרע. וניצלת את תומי. שיקרת לי בכל הזדמנות. גם בדברים מטופשים. כאילו אתה מכור לשקרים. שיקרת לי גם בדברים החשובים. אלו ששברו אותי לחלוטין כשגיליתי אותם. אומרים שמהתחתית אפשר רק לצמוח. אני גיליתי שאיתך אין תחתית... תמיד כשחשבתי שהצלחתי להגיע הכי נמוך- גיליתי שהכל יחסי. ותמיד יש יותר נמוך. תקופה מאוד ארוכה הדחקתי. הכחשתי. והכעס והחששות והקנאה הפכו לעצב ומרמור. וככל שניסיתי להתכחש יותר- ככה זה חילחל יותר פנימה, הרעיל לי את הדם. עד שיום אחד נגעלתי מעצמי והכעס הפך כ"כ עצום- שהתרסקתי מבלי להבין מאיפה זה בא.


זו אשמתי, אני יודעת. אני זאת שהרשיתי לך לנהוג בי כמו שעשית. לא עמדתי על שלי. לא העפתי אותך לכל הרוחות. לא הוצאתי מה שהיה בי, וקיוויתי שאני טועה. הרשיתי לך להחדיר לי שהכל בראש שלי, שאני קנאית משוגעת, ושאתה זה שבעצם סובל על לא עוול בכפך. והרגשתי כמו איזו פסיכית מסרט אימה. שממציאה לה בראש תרחישים. ונלחמתי בעצמי במקום בך.


כמובן שגם עליך אני כועסת. אוהו כמה כועסת. אני מתה שיעבור לי. שאני לא אשליך את הגועל שהיה בקשר איתך על מישהו חדש. אני עוד לא מצליחה. עבר מלא זמן, ואני לא מצליחה. אף אחד לא מרגיש את זה, אבל אני יודעת שאני עוד כועסת. אין לי אמון בגברים יותר. וחבל כי הייתי אופטימית עד שפגשתי בך. והייתה לי אהבה ורצון להעניק הכל. בלי לחשבן כמה קיבלתי חזרה. רק כי אני אוהבת לתת. אני נראית מעולה, יש לי מחזרים בשורות, אבל אני מרגישה רקובה מבפנים. ולבד. לא סומכת על אף גבר.


אתה כמובן ממשיך את חייך. וגם שולח הודעות מדי פעם, רק לוודא שלא נשכחת... להקשות עלי למצוא גבר חדש. טוב יותר. אתה יודע שהיית נוראי אלי. אתה גם יודע שלא הגיע לי. אפילו הודית בזה. אבל חס וחלילה שאני אמצא מישהו חדש וטוב.


אני כבר לא יודעת מה לעשות בשביל שאוכל להתחיל מחדש, בכוחות חדשים, עם קצת אופטימיות. אני מנסה הכל ע"מ לסלוח. או לפחות לקבל. גם את זה אני לא מצליחה לעשות. אני טיפוס חקרן וריאלי. צריכה להיות סיבה, לא?! אם היה לך כ"כ טוב איתי, אם אתה כל הזמן מנסה לחזור ואומר שאתה אוהב ומתגעגע, ונתתי לך את כולי, אז למה????


למה?? למה לעזעזל הבגידות והשקרים? ולמה כל הזמן? יופי שאתה יודע שאתה טיפש, ושיש לך איזשהו פגם בקשרים זוגיים. אבל למה לפגוע בי? לא פגעתי בך מעולם. לא באמון לפחות. אף פעם לא נתתי לך תחושה שאולי אתה לא היחיד, שאולי יש לך תחרות שם בחוץ. אנחנו אנשים מבוגרים, לא היית חייב להיות איתי כ"כ הרבה שנים. אין לנו ילדים ואנחנו אפילו לא נשואים. אז ללללללללללממממממממממממממההההההההההההה?  למה אני צריכה להיות עצובה בזמן שאתה עושה חיים, כשאתה זה שדפוק פה? הא?


אני רק מקווה שהגבר הבא שאפגוש יאהב אותי כמו שמגיע לי, ויצליח לקלף ממני באהבה את כל החומות שבניתי סביבי עד עכשיו........