אהבה ראשונה שנקטעה ביד הגורל...

הקטע הבא נכתב ע"י בעקבות סיפור נוגע שארע לחברתי.



בערך בגיל 15 חברתי הטובה ביותר התאהבה!



הייתי מאושרת בשביל שניהם -יניב וארין לנצח..הנצח כה קצר?



אחרי 9 חודשים של אהבה טהורה ומתוקה - היא הייתה הבת אדם המאושר



ביותר בעולם פרט לו,ליניב.שהיה מאושר ממנה...



הגורל החליט שאינם צרכים להיות יחד. בערב אחד שניהם התווכחו ורבו על



שטות קטנה כמו שזה קורה לפעמים במערכות יחסים.



הם הלכו בדרך הראשית לכיוון הבית של ארין. "אני לא אוהבת אותך!!" היא



צעקה להוטה בוויכוח וכעוסה. יניב השתתק , הוא הסתובב והחל לרוץ בכיוון



ההפוך אל ביתו. ואז... כתבתי את הקטע הזה על מה שקרה באותו לילה כואב.







"לא, לא בבקשה !! אנא אלוהים שבשמיים!! נשאתי תפילה אחר תפילה את כל שהכרתי!!



לא אל תיקח לי את היקר מכל! זעקתי !



זו אשמתי ! אני גרמתי לזה , אני מפגרת , מטומטמת,סטומה. הלוואי והייתי מתה
עכשיו!במקומו...



פרץ הדמעות התערבב עם זעקות הכאב ויבבות האשמה שפרצו ממני בבת אחת.. עוברי אורך
תמימים ניסו לגשת אליי,אך הדפתי מעליי את כולם. ההמון הצתופף מנסים לראות מה אירע.




מה אירע? איני יודעת!!! אני רק רואה אותו ! הוא מוטל על הרצפה דם מבצבץ מבין
שערותיו היפות,שכל כך אהבתי ללטף.



ידיו מלאות בחבורות ובסריטות עמוקות...



למה הוא? לא רוצה!! אני לא רוצה!! שומע?! קווום! אני מתחננת ! האינך אוהב אותי
יותר?אינך שומע תחנוניי? למה אתה מתאכזר אלי



כל כך? יניב?! קוום!! אנא ממך!



אני זורכת שדיברנו , ואז אמרתי לך שאתה מגעיל! סלחחח לי ! קום ותגיד שאתה סולח.!
אני מצווה עליך!!



אני זוכרת שהסתובבת ואז צרחת! צרחת את שמי!



יניב אני אוהבת אותך! חזור!



לא יכולתי לשבת הדפתי מעלי את הוריי שהגיעו מיד כששמעו את הדבר, ורצתי, רצתי אליו!
יניבב!



אני באה אל תדאג אהוביייי !



נחתתי על גופך הקר , אספתי את ראשך בידיי שהתמאלו מיד בדם.



עיניך עוד היו פקוחות -קפואות בבהלה.



לא !!! צרחתי! הרופאים נרתעו מצרחתי אך זה לא הפריע להם להמשיך ולמשות את גופך מבין
זרעותיי. אבל אני יודעת מה טוב



לך -בטח שאני יודעת ! אתה צריך לחזור הביתה אני אטפל בך ואנשק אותך...



לרופאיםם נגמרה הסבלנות ואחד מהם התפרץ אליי בצעקה : "הוא מת! תפנימי ילדה.. אין מה
לעשות מוות-חלק מהחיים!"



הרפתי ממך , השתתקתי.



הייתי שרויה בהלם במשך דקות ספורות.



ואז פתאום הגיעו העבודות מצליפות בי בחוזקה של תאמן - אתה , הוא, מת?



מת? זהו?!



נגמר...



לא!!! לא לא לא לא לא לא לא !



אני צרכה למות צרכה צרכה!

חייבת למות! אני רוצה אותך יניב -איפה אתה.???



רצתי בחושך של הרחובות שלנו -עיני מלאות בדמעות לא רואות כלום.



המשכתי לרוץ נתקעת בפחים , נופלת ,קמה ממשיכה לרוץ.



ואז הגעתי לכביש הראשי - אור חזק סינוור אותי..



המחשבה האחרונה שלי הייתה



תכף אני אראה אותך וניפגש שוב ,יניב , ממש בקרוב...



רק עוד קצת..."











חברתי הייתה בטראומה הרבה זמן היא לא נהרגה ולא ניסתה להתאבד אבל

חייה היו קשים וכואבים מציבים בפניה את הזכרון של אותו נער מתוק שהלך לעולמו. היא
מאשימה את עצמה ושונאת את עצמה על שנתנה לו לברוח ולא יכלה לעצור אותו. אני כותבת
את זה כי ככה אני מפרשת את ההתנהגות של החברה שלי וממה שהיא מספרת לי.

הסיפור קורע לב.וגם עכשיו אני כשאני כותבת את זה אני לא מפסיקה לבכות...