אהבה של קיץ - פרק 4.

השתזפנו לנו שחינו צחקנו, עשינו כיף חיים. ממש כמו פעם, לפני שכל הבנים האלה
נכנסו לחיינו. 3 חברות טובות, מילדות, ובאמת מי צריך יותר מזה?



כמובן שלא הייתה דקה שלא חשבתי עליו, אבל האהובות שלי היו איתי שם וזה הסיח את
דעתי.



אחרי כמה שעות חזרנו למלון. הערב ירד.



נכנסנו להתקלח בתורות, כשאני ראשונה. כל המלח על הגוף שלי והזיעה הזאת. גועל נפש
פשוט.



כשיצאתי לא התלבשתי מי יודע מה, הייתי עייפה מכל מה שעבר עליי בימים האחרונים ומכל
היציאות האלה שכל מה שרציתי היה פשוט להישאר בחדר, לראות טלויזיה או סתם לשכב במיטה
בלי לעשות דבר.



הבנות כן יצאו. זו הייתה הפעם השניה שהן יצאו בלעדיי. נו, מילא, אם הייתי מצטרפת
הייתי מטרידה אותן עם פרצוף התשעה באב שלי, לפחות עכשיו הן יהנו.



עברו כמה דקות ונהיה לי משעמם. לבד בחדר...שקט אימים. חשבתי שעוד רגע אני עומדת
לקפוץ מהמרפסת!



מרפסת...



אממ..



במלון יש מרפסת גדולה כזאת לייד הבריכה.



אולי אני ארד עליה עכשיו?



רעיון טוב. נשב קצת נעביר את השעמום הזה.



רגע אבל אני לא יכולה לרדת ככה.



איך אני נראית.



יאללה גם כן זין! למי אני עושה חשבון בדיוק? אני יתלבש איך שבאלי.



ירדתי למרפסת. ומי יושב שם?



אכן. בן.



למרות שכעסתי עליו ולמרות כל מה שהוא עשה לי, לא יכולתי שלא לדבר איתו.



תחילה קצת חששתי, אך בסוף החלטתי להתקרב ולשבת ליידו.



הוא הסתכל על השמיים. מה הוא עושה פה לבד? חשבתי לעצמי.



הוא ראה אותי מתקרבת והוא חייך.



שאלתי אותו מה קורה. איך היה אתמול. אם הוא נהנה.



קבוצה של איזה 4 בנות התקרבה אלינו פתאום והתחילה לדבר איתו.



מול העיניים שלי? חסרות טקט. ואם היינו חברים או משהו?!



פשוט אין גבול לבנות של היום!



אחרי שהפוסטמות התחפפו, שוב שאלתי מה קורה.



הוא בא לענות כשפתאום היה טלפון. התרגזתי כבר ובאתי ללכת. הוא בדיוק ניתק. הוא רץ
אחריי. "חכי רגע!" הוא צועק לי.



הוא אמר שזה היה אח שלו הקטן, ושהוא רק שאל מתי הוא חוזר הביתה.



"אתה חושב שאני מטומטמת?!" צעקתי. "אח שלך הקטן?? ככה קוראים לזה היום?"



"את לא מאמינה לי? אני נשבע לך. תקשיבי רגע"



"שום תקשיבי! תפסיק לשקר כבר!"



"אני אומר את האמת. הוא בכה לי בטלפון!!!!"



כשהבנתי שהוא לא משקר והוא באמת התקשר אליו, שאלתי אותו למה הוא בכה.



תחילה הוא שתק. רק הסתכל קדימה על המעקה בעיניים עצובות. לאחר מכן הביט בי וניסה
להוציא הגה.



ואז, אז הכל נשפך ממנו כי הוא לא יכל היה להתאפק יותר.



הוא סיפר לי שההורים שלו תמיד התייחסו אליו כאל הבן הרע. ושאחיו היה מצליח בלימודים
בזמן שהוא היה מסתובב ברחוב עם בנות.



איך שהיחסים ביניהם התחילו להתדרדר בזמן האחרון ואת כל הקללות וההשמצות שהם מטיחים
אחד בפני השניה.



איך שקשה לחיות איתם בבית, ואיך שהוא היה מת כבר שיתגרשו.



הוא סיפר גם שעכשיו הם בתהליך, וכמה שזה קשה לו, והוא מצטער שהוא איחל לזה. הוא לקח
על עצמו את כל האשמה.



הוא אמר שהוא מחייך בחוץ לייד החברים שלו ומשחק אותה קזנובה - הכל טוב לו, אבל בבית
הכל קורס לו בידיים והוא לא יודע מה לעשות.



הוא אמר שאחיו הגדול בצבא, אולי זה הפתרון שהוא מצא להתרחק מהבית. אבל הקטן, בן
ה-8, נמצא איתו בבית ושומע הכל. הוא לא יודע כיצד להתמודד עם זה.



כל רגע נראה היה כי הוא הולך לפרוץ בבכי, אבל הוא עצר את זה.



כשהתקרבתי לחבק אותו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר, הוא נסוג ממני בשניה ואמר "אני לא
רוצה שתרחמי עליי!" וקם.



נשארתי יושבת שם, מסתכלת על הרצפה ועומדת לבכות, כשפתאום הוא הסתובב וחזר.



הוא התקרב אליי ודפק לי חיבוק ענקי. הוא פרץ בבכי.



חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי.



הסיפור שלו העציב אותי כל כך, רק רציתי שידע שהוא לא לבד והוא יכול לסמוך עליי.
בכיתי יחד איתו.



אחז בי בחוזקה, לא עוזב.



אמרתי לו שאין לו מה לדאוג ושאני עכשיו פה.



הוא נרגע לאט...והודה לי שהקשבתי.



רציתי לעטוף אותו, רק לנשק אותו ולהראות לו כמה אכפת לי ממנו.



ואז, אז הוא אמר שוב תודה ולילה טוב.



הוא הלך, נותרתי לבדי. בהלם.