אהבה של קיץ - פרק ג'.

מנסה להבין מה קרה פה עכשיו, מצאתי את עצמי עומדת באמצע עולם, לבדי, והוא הלך.

"לא באמת אמרת לו שהיא רצתה לראות אותו נכון? את לא כזאת מטומטמת, נכון?! פאק את כן כזאת מטומטמת! מה את פותחת את הפה? מה!?!?"

מלאה בשנאה עצמית הלכתי משם..חזרתי למלון.

כשנכנסתי לחדר הבנות לא היו שם. בטח יצאו כמו שתיכננו. טוב, אז אני לבד פה. מה אני עושה..מה אני עושה?

ברור! שוכבת כמו מטומטמת על המיטה ובוכה על מר גורלי...

צחוק צחוק אבל זה מה שבאמת עשיתי.

מוזר, אתה צוחק עליי? ואני עוד הרגשתי משהו..הייתי בטוחה שהערב הזה ייגמר בנשיקה. זה מוזר איך שהגורל מהטל בנו לפעמים. מה שרצית לא יקרה, כמו שמי שמחפש אף פעם לא ימצא. צריך לתת לדברים לקרות מעצמם, ולא לתכנן כל שניה ודקה בחיים. אחרת מה החוויה פה? הכל מתפספס. ואת נשארת רק עם אוסף של תוכניות שלא התממשו.

אולי זו אשמתי. מרוב שציפיתי וציפיתי, הלך לי קאפוט. אח, יש מישהו שם למעלה ששונא אותי.

נרדמתי בתוך הדמעות של עצמי. הבטחתי לעצמי שמחר בבוקר אני לא מחפשת אותו בעיניים בחדר האוכל בין כל האנשים, יותר מזה- אני לא יורדת גם לחדר האוכל! זין בעין אני יורדת! אני נשארת בחדר נ.ק.ו.ד.ה

אולי ככה לפחות אני יחסוך לעצמי הסתבכויות בצרות.

טוב, תירגעי גל, לפחות עוד לא התאהבת בו...עצרת את זה בזמן. זה טוב שזה קרה. זה סימן למשהו שלא היה אמור לקרות. את החלומות שלך תשאירי למישהו אחר...

חחח ממש מצחיק. לאביר על הסוס הלבן. זה שכולן חולמות עליו וממש מצפות שיום אחד הוא יצוץ פתאום ויקח אותך לסיבוב בשמיים על הסוס הלבן המדהים שלו, יספר לך רומנטיקות ושטויות של אהבה, תתאהבו ותחיו באושר ועושר עד עצם היום הבא.

כן בטח. נסיך. סוס לבן. לישון.

הגיע הבוקר...אני מתעוררת לרעש של שותפותיי לחדר המעצבנות. מרכלות על כל העולם ואישתו וצוחקות בקול רם. דאמט, אתן לא רואות שמישהי יושנת פה?! טוב אני לא הולכת להוציא את העצבים שלי עליהן. אחרי הכל, זו רק אשמתי. די כבר עם זה! זהו! תשכחי מבן, אין יותר בן!

"אויש תראי חגית היא התעוררה.."

"אויש תראי חגית היא התעוררה!" התרוממתי מהמיטה כולי מפהקת ומותחת ידיים לכל הצדדים.

"תודה רבה באמת שהערתן אותי. באמת רציתי לקום היום בשעה 7 בבוקר. חלמתי על זה אפילו!"

"די, מה יש לך? סוף סוף תקומי מוקדם. תהיי בת אדם. אנחנו נרגיל אותך! מספיק לחרוף כל היום."

"שמעי לירז כשאני ארצה להיות בת אדם אני אהיה בת אדם. תעזבו אותי כבר עם השטויות שלכן!"

"ווהו ווהו מה זה המצברוח המעונן-גשמי הזה היום?"

"דני רופ אמר בתחזית שייתכנו סערות היום. והנה הן מתכנות.."

"אוף, אי אפשר לדבר אתכן בשקט. עזבו אותי!" קמתי מצוברחת והלכתי לשירותים. ציחצחתי שיניים..הסתכלתי במראה ואומאיגאד אני נראית כאילו דרסו אותי עדר של פילים. די עם הדיכאון! הוא לא שווה את זה נכון? לא יודעת למה תמיד כדי לעודד החברות אומרות שהוא לא שווה את זה, ולמי שאין חברות [ויש כאלה:/] את אומרת לעצמך...אבל הוא כן שווה את זה. לפחות שווה. אוח העיניים האלה, למה הוא לא מסתכל עליי ככה? מה הוא צריך את הזנזונת הזאת? מה יש בה שאין בי? יואו, את משתגעת גל! תפסיקי לדבר לעצמך. צאאאי מזה! זהו! שקט!

יצאתי מהשירותים והבנות ישבו שם והסתכלו עליי כאילו חיכו שאני יצא. שתיקה קצרה ואז חגית החליטה לפתוח את הפה. "מה קרה?"

"אה?"

"גל אנחנו מכירות אותך טוב מאוד..מה יש לך? אף פעם את לא כזאת עצבנית."

"אה, עכשיו גם אסור להיות עצבנית? חשבתי שאתן רוצות שאני יהיה בת אדם ואתן יודעות..לבנות אדם יש גם רגשות!"

"די כבר ללכת אנטי נגדינו כל הזמן! מאז שאנחנו באילת אנחנו רק רבות. מספיק. באנו לפה כדי להיות ביחד, לא כדי ללכת כאסח אחת נגד השניה."

ללכת כאסח...כאסח.....ברגע ששמעתי אותה אומרת את זה הבנתי שאני לא בסדר. השפלתי מבטי וניגשתי בצעדים איטיים למיטה. התיישבתי עליה. גם לי היה קשה לפתוח את הפה, אבל פאק, אלה 2 החברות הכי טובות שלי, אם להן אני לא יכולה לספר, למי כן?!

"אני מצטערת. סליחה לירז סליחה חגית. אני לא יודעת מה קורה לי."

"אני חושבת שאת דווקא יודעת. בואי נתחיל מזה שתספרי איך היה אתמול."

"אתמול?" ניסיתי לעשות את עצמי, אולי הן לא זוכרות ומקסימום לא נדבר על זה. אין לי כוח. ואין לי גם ממש מה להגיד. :(

"כן, אתמול. יצאת עם בן ל..לאן זה היה? לגלידה. שכחת?"

"הלוואי."

"מה קרה מאמי? את יכולה לסמוך עלינו את יודעת...אנחנו לטובתך פה."

"כלום."

"אומרת כלום ונפלו פנייה. את לא רוצה לדבר על זה?"

"זה לא שאני לא רוצה לדבר על זה.."

"אנחנו מספרות לך הכל, את יודעת."

"אהא. פשוט..אני לא יודעת מה להגיד."

"מה הלך עד כדי כך גרוע? הוא בא לאסוף אותך מהחדר, הבנאדם זכר. את שכחת. הוא חיכה לך שתסיימי להתארגן, שזה להזכירך..לקח לך..אממ..שעה? איך יכול להיות יותר גרוע מזה?"

"תשמעו אני ובן זה כלום. אנחנו ידידים. [כוסאמאשלהמילההזאתידידים!] וזהו. היה נחמד וזה הכל.

"אני מבינה...ידידים, בטח. פעם האחרונה שאמרת שאת ידידה של מישהו זה היה על החבר שלך הקודם, אם את צריכה רענון קטן. ומה שהיה זה לא שהייתם כל כך ידידים..סיימתם את הקשר זוכרת?"

"זוכרת טוב מאוד. לא ידידים, טוב? אנחנו כלום. הוא הלך אתמול לאיזה אחת מהמלון לייד."

"מי?"

"אחת..ביקשה ממני להודיע לו שיבוא אליה לחדר..רוצה לדבר איתו עלק. מעניין, הם בטח דיברו כל הלילה... ואני הודעתי לו. עד שהכל התחיל לזוז. הוא שאל אם יש לי חבר. פאק! אני כזאת הורסת שמחות!" פרצתי בבכי.

"דיי..מאמיי..יואו איזה אפס." חגית חיבקה אותי חזק.

"מה הוא הולך באמצע פגישה איתך למישהי אחרת?? איזה בנאדם חסר טקט ואידיוט יעשה דבר כזה?"

"בנאדם חסר טקט ואידיוט אולי?" חגית ענתה לה.

שמעתי אותן מדברות וזה רק תרם לי לתחושת הזבל. עכשיו לא יכולתי פשוט להפסיק לבכות. הרגשתי כלכך רע עם עצמי.

"לירז את לא בדיוק מעודדת אותה.." חגית אמרה וחזרה ללטף אותי.

"גם את אם יורשה לי להגיד, לא כל כך עוזרת פה."

זה מה שחסר לי עכשיו, שהן יריבו בגללי.

"די! תשכחו מזה. בן היה ובן מת. אני לא רוצה לשמוע את השם הזה יותר! אוקיי?"

"איזה שם? בן?"

"לירזז!!!!!!" חגית צעקה.

"זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא שמעה את השם הזה. זהו. עשיתי רק בדיקה אחרונה."

"ששש. את לא רואה שהיא על הקרשים?" חגית התקרבה אליה ואמרה לה בשקט. חושבת שאני לא שומעת.

"אני לא על הקרשים! אני בסדר. אני בסדר גמור! תראו. אני לא בוכה. אני מאושרת. טוווב לייי!"

"מה אנחנו יושבות פה כמו 3 זקנות? בואו לים!" נכנס בי מרץ.

"יאללה! בואו לים באמת!"

"הו, עכשיו את מדברת! יאללה להתארגן."

אירגנו תתיקים. לקחנו קרם שיזוף ושתיה, 2 תפוצ'יפסים שנשארו מאתמול, פלאפונים, הבגדי ים עלינו, ויאללה, היינו פה.