שוב, נגד הרוח

לך, זו שגרמה לחיוך דבילי טהור להופיע על שפתיי שבועיים שלמים


אני לא רוצה לפגוע, היא אמרה, לא מגיע לך יחס כזה, היא המשיכה, ליבי עצר, אני מכירה אותה בקושי שבועיים, אבל התקליט המפורסם לא משתנה, את מדהימה, טוב לי איתך, אבל מגיע לך יותר…


אני יושבת כאן לבד, בוכה ולא יודעת למה, אני לא אוהבת אותה, מנסה להזכר במגע שלה, במבט שלה, בקול שלה שאהבתי.


חברות… היא רוצה שנשאר חברות. כך אמרה וקולה חתך בליבי. יש לי מספיק חברות, אמרתי לעצמי, לא רוצה חברה, רוצה בת זוג, רוצה לקום בבוקר ולחייך, כי יש מישהי לצידי שחושבת שאני מדהימה ונשארת להנות מזה.


אני רוצה לתת, את כל שבליבי, לך, ואת לא כאן, רוצה לצעוק כי כואב לי  וקולי בוגד בי, שקט סביבי, דמעות של דם אני בוכה כי שוב לבד, שוב בין ארבעה קירות שסוגרים עליי.


לאט לאט מאבדת תקווה שיום אחד אני ארגיש אהבה, לאט לאט הכל נהיה אפור.


סקס, האם זה כל מה שחשוב? מה קרה לדברים הקטנים שמעלים חיוך על השפתיים? הליטוף הראשון של הבוקר, המבט העייף המחייך, הדקות הספורות של הבוקר שלא  רוצים לקום עדיין כי כל כך נעים שהיא שוכבת בין זרועותייי… לאן כל זה נעלם?


איפה כל הרגעים שחיוך דבילי עולה על פנינו ביום עבודה מתיש, בגלל זיכרון קטן מהלילה הקודם?


רק סקס.


למיטה והביתה.


איך אפשר לגדול מסקס?


להחכים מסקס?


איך אפשר לבנות משהו כשסקס זה הדבר הראשון שאת עושה עם מישהי כשנפגשות בפעם הראשונה.


אני כואבת את המילים, חרטה גדולה בליבי על אותו לילה, אולי אם הייתי אומרת לה לא, אולי אם הייתי מחכה, היא עדיין הייתה כאן.


אבל אני ילדה. קטנה בשבילה.


מה לגיל וללב הא?


זה או שמרגישים או שלא…


אז למה הפזמון חוזר, פעם אחר פעם?


את מדהימה, כשתגיע  זו שמגיע לה להיות איתך היא תהיה מאושרת…


אני לא רואה אותה מגיעה… האמת היא שאני לא רואה כלום כרגע, כי עיניי עייפות, דומעות, כי מהרגע  שנכנסתי הביתה אני  בוכה.


אז אני הולכת נגד הרוח, שוב, והמדרכה מתנדנדת, אבל אני סומכת על הגשם שימשיך לרדת, שימשך הלילה, כי מישהו חכם פעם אמר שתמיד חשוך לפני עלות השחר.


מחכה לבוקר.


אולי השחר יגיע


אולי אני יאהב


אולי


בקרוב


אולי אותה,


אולי