1.12.01

לוקחת אויר ומוציאה אני צריכה הרבה שקט כדי להתחיל מאיפה לכתוב לך, לך שפעם היה אהובי אהובי הנצחי. הדמעות זולגות ואני לא יכולה לעצור אותן מחפשת את התשובות לכל השאלות, השאלות שצצות לכל אותם סימני שאלה מחפשת תשובה...


למה אתה אף פעם לא האמנת בי ביכולת לא נתת לי להרגיש שאני המושלם בשבילך שאני האחת בשבילך למה אף פעם לא השקעת בי כמו שאני בך...ולא הערכת אותי מספיק.... מה חשבת שאני תמיד אהיהיה שמה בשבילך...? שאני אהיה זמינה שאתה חוזר הביתה? שלא משנה מה קורה אני שם....


היום אחרי המריבה היום אני יודעת שהייתי עיוורת...אני אוהבת ואהבתי אותך יותר מידי ולא שמנה כמה עשיתי בשבילך זה כניראה אף לא היה מספיק כי קשה לרצות מישהו שאני הרגלתי אותו לכל כך טוב


אני באה בטענות אך ורק לעצמי כי אין כאן אף אחד אשם אלא רק אני אני שהרגלתי אותך לכל כך טוב לכזו כמות של אהבה שכל ציוץ הכי קטן שלך הייתי ישר באה וממלאה הכל כדי שלא יהיו לך טענות....


אני לא יודעת אם תקרא את זה או לא או אם נדבר אני בטוחה שאחרי מה שהיה היום נדבר כרגע אנחנו בהפסקה הדדית כזו שלא סיכמנו עליה פשוט ככה זה יצא..


מעניין אם תחשוב שאני חסרה לך...מעניין... ואם תתגעגעגע ותתקשר...


ואם תגיד לי מזל טוב ביומולדת שלי...?


להתקשר או לא? לעמוד על שלי או לחזור ולדבר איתך אהובי שאני כמה שעות לא איתך וכבר מתגעגעגת....


אני אוהבת אותך הכי הכי שבעולם למרות הכל חולה עלייך..


מקווה שהכל יסתדר...


אוהבת....