בתקווה שעכשיו הכל ישתנה / (-.-.-לירון-.-.-.-)

עכשיו כשהכל נגמר

אני נזכרת בדברים שהוא אמר

מה הוא טיפש?!

איך בעצמו הוא לא מתבייש?!

אני מפחדת לחשוב שהכל היה סתם

שהסינוור שלי, את כושר המחשבה שלי חסם

אני מפחדת לחשוב ששיקרת לי בהכל

אני מפחדת לחשוב ומפחדת לשאול!

הפחדים הללו חונקים אותי חזק

והכאב הקטן הופך להיות ענק

הנשמה שלי מרגע לרגע רק דועכת

אני עומדת בבכי לפרוץ ואת שפתיי אני נושכת

לא רוצה שיראו אותי ככה שבורה

במיוחד לא עכשיו שאני בכיתה מול המורה

אני יושבת עם הראש מונח על השולחן ועוצמת עיניים

מנסה להיתנתק מהכל ולאטום את האוזניים

אך הרעש הוא אצלי מבפנים ואינני מצליחה להתגבר

אני לא מחזיקה יותר, פורצת בבכי, מתי הכל כבר יגמר?!!?

אני יוצאת מהכיתה נסערת ובוכה

והמורה צועקת עליי בכל כוחה

אך את המורה לא שמעתי ולא את חבריי לכיתה

אני שומעת רק את נישמתי שעל הריצפה התמוטטה

חברתי יוצאת בעקבותיי וקוראת לי בפחד

"אל תדאגי לירון!! בזה אנחנו ביחד!!"

נמאס לי לבכות!!!!!!!!! נמאס לי מהכל!!!!!!!!!!!

אני הולכת לעשות שינוי בחיי!!!! שינוי גדול!!!