עיניים בצבע תכלת

עיניים...העיניים הם סמלו של האדם...מהרגע בו הוא נולד עד הסוף...אותן
עיניים...לא משתנות...לא בגודלן ולא בצורתן...

לא משקרות...עיניים תמיד כנות...גם כשהמעטפת לא...עיניים מביעות את נפשנו ואת
רגשותינו...מפתח האדם...

רק הסביב להן משתה ומראה את אשר עברנו בחיינו...תחילה כתינוקות בעלי עיניים גדולות
יחסית לגופנו...לאחר מכן

כבוגרים בעלי עיניים יפות ורעבות לחיים...ולבסוף עיניים מוחבאות מאחורי קמטים
ופגמים שעשו החיים...אך הנפש תמיד

אותה נפש...שבהסתכלות אחת בעיניים נמצא אותה...וכך היה...

גרנו בקיבוץ בדרום..היתי אז ילדה בת 8 ...בעלת שיער חום ועיניים ירוקות..לא יפה
במיוחד ורזה מאוד...ומטעמי עבודה משפחתי ואני עברנו לגור בעיר קרובה...אני
זוכרת..עליתי אז לכיתה ב'...ויצא לי להכיר הרבה חברים חדשים...אך כמו שאומרים...לא
כל כך מקובלים בחברה...ואני היתי אחת מהם...אף אחד לא ראה אותנו אף פעם ולא
שמע...תמיד הינו שם...וגם לא...תלוי אם היו מתיחסים לקיומנו בכלל...

יום אחד בבית ספרי ראיתי חבורת ילדים...גדולה ממני ב3 שנים לפחות...הילדים צחקו
ועשו שטיות...ובינהם ישב ילד...לא היה קשה להבחין בו...

הוא היה כל כך יפה...בעל שיער שחור פחם גולש...שפתיים אדומות ובשרניות...עור בהיר
ועדין...ועיניים...עיניים בצבע תכלת זוהר שפשוט אפשר לצלול בהם...כאלה עיניים בחיים
שלי לא ראיתי...והשיער השחור שגלש עליהם רק הדגיש את צבען וצורתן...ילד מתוק..
יכולתי להבחין בזה ישר כשעלה חיוך על פניו מאחד הבדיחות שסיפר חברו...ואני...עומדת
שם בצד...עיניי תקועות על אותו הילד המתוק...לא יכולה לזוז...כאילו קפאתי...

ויודעת..פשוט יודעת...שאני בשבילו אף אחת...לא קיימת...ואין סיכוי שהוא יסתכל
עליי...

וכך עברה לה שנה...בעודי מסתכלת עליו בהפסקות ביה"ס...צוחק עם חברים...משחק
כדורגל...ואני תמיד שם...מסתכלת...רואה אבל בלתי נראת...חולמת דברים אבל יודעת שזה
תמיד ישאר בגדר חלום...

בפורים של כיתה ג'...התחפשתי למרי פופינס...שמלה ארוכה ..עם שרוולים ארוכים...סרט
עבה שקשור על המותניים...ומטרייה...בעודי נכנסת

לשער ביה"ס...בשעה מוקדמת שבה אין כמעט איש...אני מבחינה בילד המתוק יושב על ספסל
בכניסה לביה"ס עצמו...נלחצת מהתרגשות...ומעמידה פנים שלא ראיתי אותו וממשיכה לכיוון
הכניסה...פתאום נשמע צחקוק קטן שבא מכיוון הספסל...אני מפנה את מבטי ומסתכלת...זאת
הפעם הראשונה שעיניי היו ממול לעיניו של הילד המתוק...וגם מבטו הופנה אליי בפעם
הראשונה...השנייה הזאת אמרה כל כך הרבה...זאת הפעם הראשונה שראיתי כמה עיניים
יכולות לדבר...ואז הוא אמר:"מה זה? למה התחפשת?" וצחק...כל כך
נפגעתי...ונעלבתי...ועברו בראשי כל כך הרבה מחשבות באותה השניה..."עד שסוף סוף הוא
הבחין בי...הוא צוחק עלי??...הוא בכלל לא הבחין בי אלה בתחפושת שמשכה את תשומת
ליבו..." אפילו לא עניתי לו...ברחתי משם...רצתי ובכיתי...כך כך נפגעתי שאין מילים
לתאר...אשליה שמתנפצת לעיניי ילדה קטנה ותמימה ועוד בפעם הראשונה זה נורא...

עם סיום השנה וסוף החופש הגדול אני עליתי לכיתה ד' והוא עבר לחטיבת הביניים...לא
ראיתי אותו כמה שנים טובות...וגם לא חשבתי עליו...

התאהבתי בבנים אחרים...ואפשר להגיד שהוא כמעט נשכח...

כשעליתי לכיתה ז' כל כך התרגשתי...ביה"ס חדש...ילדים חדשים...וחשבתי לעצמי שאולי
הפעם אני יכיר חברים חדשים ואני לא יהיה בין אותם "ילדים נעלמים"...אך היכן הדימיון
ואיפה המציאות...כמו שאומרים..."תגיד לי מי החברים שלך אומר לך מי אתה"...כך
היה...חברים לא מצאתי...רק מצאתי את עצמי באותו המצב הקודם...ואת אותו הילד
המתוק...שכבר לא היה כל כך ילד... בבית ספרי...על אף שהוא כבר נשכח...יופיו ועיניו
בצבע התכלת הדליקו הכל מחדש...ושוב הכל חזר לקדמותו...מסתכלת...אך יודעת שלא ניתן
לגעת או להשיג...עובר לידי...צוחק בחברת בנות יפיפיות...ולא יודע מי אני ועל
קיומי...יום יוצא עם אחת...יום אחר יוצא עם אחרת...תמיד יפות...תמיד
מרשימות...ובעלות מוניטין בחברה...קשים היו הימים...אך הפכו לחודשים ומחודשים
לשנים...והוא עזב...התגייס לצה"ל...ואני עליתי לכיתה י'...והזמן עשה את
שלו...השתנתי מבחינה חיצונית...שערי החום הפך אט אט לשטני בהיר בשל השמש...ארוך
וגולש...גופי התחטב...אך גזרתי נשארה עדין רזה וגבוהה...פני השתנו והפכו יפות מיום
ליום...אי אפשר היה שלא להבחין בי...כולם הבחינו...חילקו מחמאות והתחברו אליי...לא
רק ילדי בית ספרי הבחינו...גם אנשי מקצוע מהעולם הגדול...וההצעות לדגמן במקומות
שונים ומשונים זרמו כמו מים...וככה אט אט הפכתי למודל חיכוי בבית ספרי וילדה שכל
אחד היה רוצה להיות בחברתה...עם סיום לימודי קיבלתי הצעת עבודה באחד המועדונים
הנחשקים והמובילים בעיר...לעבוד בבר...את לימודי הבר עשו לי על חשבון המועדון
בתמורה שאעבוד שם...כמובן שהסכמתי...ומדורי הרכילות בעיתונים של העיר לא פסקו לכתוב
דברים על הנכס החדש של המועדון...ועם הזמן הכרתי בחור נחמד שהפך להיות חברי באותה
התקופה...בחור יפה...שגם עליו לא חסכו בריכולים...

ערב אחד במועדון...ויצאתי מהבר לכיוון שירותי המועדון...שפתאום מישהו עוצר אותי עם
ידו...הרמתי את מבטי...וראיתי גבר...בהיר עור...בעל שפתיים אדומות בשרניות..שיער
שחור קצוץ נראה היה כאחד המשרת בצה"ל...ועיניים...עיניים בצבע תכלת...שקשה
לשכוח...מסתכל לתוך עיניי...ולחוש לאוזני בשל הרעש הכבד...:"כמה שאת יפה...אפשר
לדבר איתך יותר מאוחר כשתסימי את המשמרת?"...ושוב מסתכל לעיניי בכדי לראות את
תשובתי..ואני שרואה גבר כל כך זר מול עיניי...מביטה לתוך עיניו עוד מבט אחד קטן
בכדי למצוא את אותו ילד מתוק שכל כך אהבתי...ואומרת בליבי.."אם רק היית יודע...שאני
אותה ילדה קטנה..הלא כל כך יפה המחופשת למרי פופינס...שצחקת עליה...אחחח..אם רק
היית יודע..." עיניים...עיניים לא משתנות...גם לא משקרות...תמיד כנות...גם כשהמעטפת
לא...עיניים מביעות את נפשנו ואת רגשותינו...מפתח האדם...גם כשהעטיפה כבר שונה...אך
הלב לא...הלב מתאהב...נפתח...נסגר..ושוכח...

חייכתי לעבר הגבר שעמד מולי וחיכה בקוצר רוח לתשובה...השפלתי מבטי והמשכתי ללכת
לעבר שירותי המועדון...בהרגשת ניצחון...וגם הפסד...ניצחתי..הצלחתי למשוך את תשומת
ליבו...אך רק על ידי עטיפה יפה...הפסדתי...עיניי לא אמרו או סמלו לו כלום...

מאז עברה שנה..אני כבר בת 19...והילד המתוק שהפך לגבר זר לחלוטין...הפך גם למחזר
מעולה...רודף אחרי...מתקשר תמיד...שולח הודעות...שיחכה...מגיע לו לחכות...אני
חיכיתי הרבה יותר....ובשל אותם עיניים...תמיד תסתכלו לאנשים בעיניים הם מראות
הכל...גם את אשר מנסים להסתיר..תסתכלו טוב...לפני שתכניסו אותם ללב...בהצלחה...