אינסוף!

אני יושבת מול הדף הריק, שומעת את הדיסק שכתוב עליו "דיסק הבכי שלי", במוח שלי רצים אינספור רגעים איתך, הלב שלי מרוקן.


כשאני מתחילה לכתוב את השורות האלה, אפשר לחשוב שלא אני נפרדתי ממך אלא להיפך.   אז לא, אני לא מאלה שבוכות על הפרידה הקשה מהחבר האהוב.


 כשנפרדנו נתת לי נשיקה קטנה בלחי והבטחת שנישאר ידידים, ואני נסעתי למחנה של הצופים בהרגשה הכי טובה שיש, לכל החברות שלי היו פרידות כל כך קשות עם בכי וריבים ועצבים, ואנחנו אתה ואני נשארנו כמו דבק, ידידים ממש טובים. כשחזרתי הכל פתאום ניהיה מוזר.. עברו רק עשרה ימים והכל נראה הפוך על הפוך. אז שלחתי לך הודעה.. כתבתי שאני מצטערת. ואתה ענית שאתה מעדיף שאני לא אצטער על משהו שאני לא מתכוונת אליו... אתה כעסת על משהו אחד ואני ביקשתי סליחה על ההתנהגות המוזרה שלי, על זה שהתעלמתי ממך.


מאז רצו לי המון דברים בראש, אינסוף מחשבות על דברים שיכולתי לעשות ושיכעיסו אותך, פתאום התנהגת כל כך מוזר כל כך לא אתה. כעוס, ולא קשוב ופגוע ו... וממשיך הלאה... ולא מוכן להגיד מה עשיתי ועל מה אתה כועס.


בזמן כתיבת המכתב אין לי מושג מה יהיה איתנו, אני רק רוצה שתדע שהרגעים איתך היו בשבילי מדהימים ומשמעותיים שעשית לי רק טוב שאתה בנאדם כל כך מקסים ושאני מתגעגעת אלייך...


 


אני!